נעצרתי בעמוד 156 (ממש לקראת הישורת האחרונה). לאורך קריאת הספר ציפיתי לתיאורים מסעירים של התקופה המדוברת ולניואנסים חדשים כלשהם, אך מה שקיבלתי היה סיפור סתמי ותו לא.

הלאה לרשימת ספריי הדחויים!

איני נוהג לקרוא מדע בדיוני, אך בהמלצת "ספר מבדח וקליל" ניגשתי למלאכה וניסיתי לקראו (הפסקתי בעמוד 70 לערך). תחילה שמחתי משום שאכן היו רגעים מבדחים, אך המשך העלילה היה פשוט כבד מדי לטעמי ולא זורם.

הקריאה אינה זורמת לי, נעצרתי בעמוד 40.

קראתי את הספר שהוצא לאור בהדפסה שמינית, 2009 ומכיל 279 עמודים.

אחד הספרים המעולים שקראתי מעודי. העלילה נרקמת בזמן גזירות ת"ח ות"ט, גזירות הסטוריות שסביר להניח כי רובם המכריע של האנשים בארצנו לא שמעו עליהן. הסיפור מגולל את סיפור חייו של יעקב ("השורד האולטימטיבי") החי בגלות בממלכת פולין הפאודלית, ואת סיפורה של יהדות הגולה במאה ה-17 בכללותה.

לא יכולתי שלא לחשוב בזמן קריאת הספר על כך שחלק נכבד מצור מחצבתי עברו ימים נוראים אלו ולמרות זאת שרדו.

ספר מעולה, מרחיב אופקים, על תקופה שפלה ביהדות הגולה.
מומלץ בחום.

דובר וידובר אינסוף על שלל הקונוטציות המתעוררות במוחו של קורא ספר זה, מה עוד על ההאנשה המצטיירת כגאונית!

אצטט קטע מהספר: "מקובל היה לזקוף לזכותו של נפוליאון כל מעשה רב, כל סימן ברכה. לעתים קרובות אפשר היה לשמוע תרנגולת אחת פונה אל רעותה ומעירה: "בהדרכתו של מנהיגנו, החבר נפוליאון, הטלתי חמש ביצים בששה ימים", או שתי פרות משוחחות ביניהן כשהן שותות לרויה ממי הבריכה: "מה ערב טעמם של מים אלה, הודות להנהגתו של החבר נפוליאון".

ואקנח בעוד אחד: "אולם כנגד הסבל שניטל עליהם, מצאו מקצת שילומים בעובדה שחייהם אתה, שלא כלפנים, הם חיים שיש בהם כבוד וגדולה, חיים שיש בהם שירה ונאומים ותהלוכות".

הקטעים הנ"ל מעוררים בי אסוסיאציה מסויימת...

זעקתו של מחבר הספר לסולידריות ולהומניות זועקת ומהדהדת עד עצם היום הזה.

מי שחושב שיוכל ללמוד מעט על קהיר של שנות ה-60 ועל התרבות המצרית טועה בגדול.

אך עם זאת, מי שירצה להתחבט בשאלות פילוסופיות על משמעות הקיום, שיקרא רק את המונולוגים של גיבור הספר- אניס זאכי.

חוץ מהגיגיו ומחשבותיו של אניס מתקתק זה, רוב הספר מצטייר כטרטרה אחת גדולה.

אוסקר מאצאראט היקר! אתה מחליא אותי! לכל מי שקרא את הספר, אנא שוו לעצמכם את מעלליו המחרידים של יצור נאלח זה.

ללא ספק "במרתף הבצל" קנה אותי. האטימות למציאות, הבכי החנוק והחרישי, הפחד הלא ידוע מהלא נודע, הבנאליות שבשגרתם הנוראית של האנשים אשר חוו את מלחמת העולם השנייה (והראשונה), כל אלו ועוד, כאין וכאפס לעומת לשד הבצל המתקלף לאיטו.

"...עד שפעל הלשד, פעל מה? פעל מה שלא פעל העולם וסבלו של העולם הזה: דמעה אנושית עגולה. בכו שם. סוף-סוף בכו שוב. בכו כהוגן, בכו בלי מעצור, בכו כאוות-הנפש. שם זרמו נהרות ומימיהם שטפו. שם ירד הגשם. שם נפל הטל".

השעה 01:18, סיימתי לקרוא את הספר הנפלא הזה (לאחר שהסתתר היטב בספרייתי כחודשיים), כוס וויסקי בידי.
מהגיגיו של ה"ארנבון":

"מה שהכי גועלי אצל צ'אק זה איך שהוא מכיר אותך כמו את כף-היד שלו, והוא מושך בכתפיים, עושה ביד תנועה עייפה וממלמל "מקרה קלאסי". הוא, מוציא אותי מהכלים המנוול הזה, עם אוצר הידיעות שלו. הוא מה שקוראים "אנציקלופדיה חיה".

"מה אתה עושה כשאתה כבר לא יכול לסבול יותר את המצב האנושי שלך? אתה מאבד את האנושיות שלך. אתה מתגייס ל"בריגדות האדומות" ולאט לאט נכנס למצב של אי-רגישות".

"התעוררתי עם השמש, עם קפה מחייך, קראוסנים נוצצים משומן ונשיקה על קצה האף. הרגעים הכי טובים הם גם הכי קטנים".

"לילה אחד התעוררתי מצחוק, כי חלמתי שאני עומד בכניסה למטרו ומחלק כרטיסי-אושר".

ולסיום, המשפט ששבה אותי:"חיה היום ואל תמתין למחר, קטוף עוד היום את ורדי-החיים".