הביקורת נכתבה ביום שבת, 24 באפריל, 2010
ע"י amiracle
ע"י amiracle
המצילים הוא קובץ של שמונה סיפורים קצרים שהוציא עדו נתניהו לאור בסוף שנות השמונים. אין בהכרח חוט מקשר בינהם ואפשר להתייחס אל כל סיפור כעומד בפני עצמו. אבל אם בכל זאת ננסה לזהות חוט מקשר, ניתן לומר שגיבורי הסיפורים נאבקים במגבלות פנימיות וחיצוניות בנסיון לפרוץ החוצה, לחרוג, להתעלות מעל. הסיפור הראשון והסיפור האחרון מתארים מבצעים צבאיים בהם משתבשת התכנית והנסיבות מכניעות את אחת הדמויות דווקא לאחר שזו הפגינה גבורה יוצאת דופן. בסיפור השני מתגלה אצל נער כישרון מוסיקלי יוצא דופן, אך דווקא ברגע שיא הוא נוטש את הדרך שייעדה לו סביבתו. הסיפור השלישי עוסק בחובב קולנוע צעיר ושאפתני שחבריו הקרובים מפקפקים בדרך שבחר. הסיפור הרביעי והסיפור החמישי מתארים כיצד דמות בעלת מעמד וסמכות מתנהלת בהתנשאות צינית מול התום בעולם. גם ב"מַתִי," הסיפור השישי בספר, סובל הגיבור משרירות הלב של אלה העומדים מעליו, וכך אינו מצליח להביא לידי ביטוי את היכולות הטמונות בו. דווקא הסיפור השביעי מסב מעט נחת לקורא כאשר אחיו הגדול של ילד מפוחד מסוכך עליו ומנחמו חרף מחיר חברתי שגובה ממנו המהלך.
המגמה בימינו היא כתיבת סיפורים קצרים ללא התחלה, אמצע וסוף ברורים. מי שייקח לידיו גליונות של ה-NEW YORKER מן השנים האחרונות ייתקל בסיפורים שלא באמת מסתיימים אלא נגמרים לפתע ללא הכנת הקורא ובלי שנוצר סוף טבעי לעלילה. הסיפורים ב-המצילים בינוניים, גם משום שחסר בהם המימד הנוסף שיצית את הקורא ויאיר באור חדש משהו מן החוויה האנושית וגם משום שהם אינם מעניינים מספיק, אבל לזכותם ייאמר שהם נצמדים למוסכמות הכתיבה הקלסיות והודות לכך הם קריאים, גם אם אינם בהכרח ראויים לתשומת לב מיוחדת.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת