“הזהירו אותי שזאת תהיה טעות -
היה ברור שאהיה שם בדעת מיעוט.
הוא עמד שם על במה, סופר חילוני,
וזרק לי את כל האמת בפנים:
לא אכפת לי כלום ואני לא שם זין
בלי גסויות זה הרי לא יחזיק מים
גם אם נוריד מהרמה הספרותית
את האמת? זה לא משנה לי בשיט.
אני אכתוב מה שאני רוצה ואיך שבא לי
ואף אחד לא יצנזר כי פורנו זה ויראלי
תקראו לזה כיעור - בעיניי זאת אמנות
ומי שלא נאה לו מתבוסס בצדקנות -

והמו"ל נעמד לצדו ואומר:
תסלחו לי, הנה לכם כל ההסבר -
בפילוח סטטיסטי ראינו ברורות
זה פשוט מעלה אחוזי מכירות.
הציבור הרחב אוהב את זה כך
הנתון הזה וודאי ומוכח.
עשינו כבר כמה סקרי דעת קהל
על כל יפה נפש אחד שנגעל
יש חמישים שיקנו בשמחה.
אם אתה לא רוצה - בעיה שלך.
ונכון שילד צעק לי שלשום:
אדוני המו"ל, המלך עירום!
עניתי לו: מותק, זאת האופנה.
מרוב אנכרוניסטיות הוא לא ענה...

אישה בקהל מרימה את היד:
רבותיי, שכחתם דבר אחד,
יש לי שלושה ילדים בבית
למה לזרוק אותם ישר למים?
אני גדלתי על ספרים אחרים
אני לא ידעתי כאלה דברים
אני לא משאירה ספרים במטבח
כי למה התיאור גרפי כל כך?
ויש ספרים לקריאה רק בחדר,
כי מה לעשות, הילד בן עשר -

גברתי היקרה, עונה לה המו"ל,
את עוד שייכת לדור האתמול -
היום הילדים כבר יודעים הכל.
את לא מאמינה? נסי רק לשאול.
בספריה העירונית, במדף ילדים,
הוא מקבל הכל ישר לוורידים.
מין וסמים, פשע ואלכוהול.
המידע זמין, כל אחד יכול.

בחור צעיר בכיפה קטנה
מתרומם בשורה שלפני האחרונה:
הבית השני שלי הוא הספרייה
אני חי על מזון, אויר וקריאה
אבל מאז שסיימתי את אמונה אלון
קשה לי לחיות עם מצפוני בשלום.
כילד הכל עוד היה די קל.
שלום לך אורחת, מעשי חז"ל,
אורי אורבך וימימה טשרנוביץ' אבידר,
סדרת לייף מדע - ואני מסודר.
אחר כך עברתי למדף המבוגרים:
סבתו וסטופל ושיינפלד ואחרים.
לא עברו שבועיים והחגיגה נגמרה:
עמדתי בפני שוקת שבורה.
אני לא מדבר לשון הרע
אין לי סמארטפון ואין לי חברה
אני שומר עיניים ושומר נגיעה
ועכשיו... ליפול דווקא בקריאה?
זה בא בתקופות. אי אז התנזרתי
אחר כך נואשתי, נכנעתי, קראתי,
האמת? אני לא סובל את עצמי.
חי כבר שנים בדיסוננס פנימי.
תבינו: זה ממילא לא מה שאני אוהב.
ל"חמישים גוונים" אני לא מתקרב.
אני קורא ספרות יפה. אולי אתם מבינים -
למה זה נגמר תמיד בין הסדינים?
אי אפשר לכתוב פרוזה או מדע בדיוני
בלי להיכנס לתוך התחתונים?
באמת לא הבנתי איך זה קשור
לעלילה, לדמות, למהלך הסיפור -

בשלב הזה מישהו מראה לאידיוט
את הדרך החוצה. שיפסיק להרצות.
והקהל מוחא כפיים והסופר זורח
והמו"ל מחייך והאולם כולו שמח

וכשאני יוצאת משם אני קצת עצובה
על ספר שיש בו נקודה חשובה
שטובעת עמוק בפורנו טיפשי.
עדו נתניהו, אל תיקח את זה אישי,
אבל אילו ידעתי, לא הייתי קוראת.
וזה חבל לי.

באמת.”

“איתמר ק' הוא ספר מעניין וחריג בנוף הספרותי הישראלי. יש בו מן התסכול האישי של הגיבור הקפקאי מחד, שדרכו נחסמת על ידי דמויות מפוקפקות המזוהות עם הממסד; ומאידך הוא כְתב ביקורת נוקב נגד המגמתיות השלטת בקרב החוגים המכתיבים את סדר היום התרבותי בישראל.

ברמת ה-מטא הזו עדו נתניהו חיבר מסמך ראוי וחשוב. לעומת זאת, כיצירה ספרותית, כתיבתו של נתניהו רחוקה ממושלמוּת. במיוחד בסוף הספר, נוצרת הרגשה שחלקים אחדים נכתבו ושולבו ללא מתן תשומת לב לזרימה הכללית של הסיפור. נימת המחבר, לדוגמא, נטולת פניות באשר לגיבור במשך רוב הספר; ואילו בסוף הספר ניטל מן הקורא החופש לפרש את מעשי הגיבור מכיוון שהמחבר כופה את פרשנותו עליו.

כמי שהיתה זו עבורו הקריאה השניה של איתמר ק' לאחר כעשר שנים, נדמה כי אבד לספר הרבה מן הקסם של הקריאה הראשונה.”