המצילים הוא קובץ של שמונה סיפורים קצרים שהוציא עדו נתניהו לאור בסוף שנות השמונים. אין בהכרח חוט מקשר בינהם ואפשר להתייחס אל כל סיפור כעומד בפני עצמו. אבל אם בכל זאת ננסה לזהות חוט מקשר, ניתן לומר שגיבורי הסיפורים נאבקים במגבלות פנימיות וחיצוניות בנסיון לפרוץ החוצה, לחרוג, להתעלות מעל. הסיפור הראשון והסיפור האחרון מתארים מבצעים צבאיים בהם משתבשת התכנית והנסיבות מכניעות את אחת הדמויות דווקא לאחר שזו הפגינה גבורה יוצאת דופן. בסיפור השני מתגלה אצל נער כישרון מוסיקלי יוצא דופן, אך דווקא ברגע שיא הוא נוטש את הדרך שייעדה לו סביבתו. הסיפור השלישי עוסק בחובב קולנוע צעיר ושאפתני שחבריו הקרובים מפקפקים בדרך שבחר. הסיפור הרביעי והסיפור החמישי מתארים כיצד דמות בעלת מעמד וסמכות מתנהלת בהתנשאות צינית מול התום בעולם. גם ב"מַתִי," הסיפור השישי בספר, סובל הגיבור משרירות הלב של אלה העומדים מעליו, וכך אינו מצליח להביא לידי ביטוי את היכולות הטמונות בו. דווקא הסיפור השביעי מסב מעט נחת לקורא כאשר אחיו הגדול של ילד מפוחד מסוכך עליו ומנחמו חרף מחיר חברתי שגובה ממנו המהלך.

המגמה בימינו היא כתיבת סיפורים קצרים ללא התחלה, אמצע וסוף ברורים. מי שייקח לידיו גליונות של ה-NEW YORKER מן השנים האחרונות ייתקל בסיפורים שלא באמת מסתיימים אלא נגמרים לפתע ללא הכנת הקורא ובלי שנוצר סוף טבעי לעלילה. הסיפורים ב-המצילים בינוניים, גם משום שחסר בהם המימד הנוסף שיצית את הקורא ויאיר באור חדש משהו מן החוויה האנושית וגם משום שהם אינם מעניינים מספיק, אבל לזכותם ייאמר שהם נצמדים למוסכמות הכתיבה הקלסיות והודות לכך הם קריאים, גם אם אינם בהכרח ראויים לתשומת לב מיוחדת.

אם יש בדעתכם לקרוא ספר אחד על אודות השואה, קראו את הלילה של אליעזר ויזל. ואולי יש לומר: אם יש בדעתכם לקרוא ספר אחד בלבד בחייכם, על כל נושא שהוא, קראו את הלילה של אליעזר ויזל. טעות היא לגשת ולהעריך את הלילה במונחים של יצירה ספרותית, אם כי גם ככזו נכתב הספר באמות מידה ספרותיות גבוהות; כאן החשוב הוא המסר, ובסיפור שמספר ויזל מועברים מסרים אנושיים מן החשובים שישנם.

הספר עוקב אחר מהלך חייהם של בן ואביו למן הימים השלווים בעיר סיגט שבהונגריה טרם פרוץ מלחה"ע השנייה, עבוֹר בחיים בגטו עם התפשטות הנאציזם אל מזרח אירופה, ועד המעבר למחנות הריכוז וההשמדה בעיצומה של השואה. המעבר החד (ביטוי אשר הפך לקלישאה עיתונאית בעברית אך כאן מקבל מימדים אחרים בתכלית) מן התמונה החמימה של הקהילה התומכת והמשפחה האוהבת אל התמונה הקודרת של הסבל הבלתי-נתפש והנסיון האישי לשרוד עוד יום מזעזע את הקורא - אם לא באותם רגעים שהוא שקוע בספר, ודאי ברגעים שאחרי, כשהוא שוקע בהרהורים עליו. כמה שברירי הוא ההווה. איך באחת עשוי הוא להשתנות לבלי הכר. אין להישאר אדישים נוכח הסכנות האורבות על הדרך. אין לחפש מקלט באשליה כי המציאות קשה לעיכול.

מכיוון שהסיפור מסופר בגוף ראשון, נחשף הקורא לא רק למציאות החיצונית של הארועים ושל המראות אלא גם לתחושותיו ולמחשבותיו של המספר. במישור אישי זה של הספר בולט יחסו המשתנה של המספר לאלהים. אם בתחילה כנער חיפש את האל מתוך כוונה להתקרב אליו ולהבין את מהותו, הרי שכחלק מהתבגרותו במחנות נסוג המספר מן החיפוש כמי שנואש מן המאמץ. באחד השיאים של הספר מהרהר המספר על האירוניה בכך שאלהים עצמו כה נחפז במיאוסו באדם - בגן עדן, במבול, בסדום - ואילו היהודים במחנה דבקים באמונתם חרף הזוועות הנוראיות שמזמן אותו אל בדרכם. האם גם האמונה באל כמוה כמציאת מקלט באשליה?

בספר מובאים מקרים כואבים אחדים של התנכרות איש לרעהו ובן לאביו בצל הגסיסה של הנפש עם הגוף. לעומת זאת, הקשר בין המספר לבין אביו נותר אנושי להפליא כמעט לכל אורך הסיפור. (ברגעים נדירים גם אצלם גובר דחף ההישרדות האנוכי על ערך החמלה.) כשאדם מתכחש למשפחתו, באיזו מידה ניתן עוד לכנותו "אדם"? ההתנכרות פורמת לא רק את הקשר ההדדי אלא גם את שלמותו של היחיד. על פניו למספר ולאביו היה קשה יותר לשרוד בעטיה של הדאגה התמידית זה לזה; אולם לאמיתו של דבר במקום בו לשמירה על השפיות חשיבות שוות-ערך ללחם ומים, הפך אותו קשר מנטל לנכס יקר.

השואה היא מן התחנות החשובות במסע ההיסטורי של העם היהודי, אבל הנחלת מורשתה היא הכרח אוניברסלי. הרקע האידאולוגי שקדם לשואה והשיטה ששימשה את פושעיה יחודיים בהקשר הכללי של רצח עם. שואבים השראה ממסורת של שנאה דתית ארוכת שנים ביבשת אירופה, פיתחו הנאצים תורת גזע אשר העמידה את עצמם במעלה הסולם והועידה ליהודים את תחתיתו. והנה התחלפו היוצרות: את תפקיד פראי האדם גילמו הנאצים, ומי שגילה גבורה ואצילות היו היהודים. אליעזר ויזל הוא סמל לניצחון זה של העם היהודי, והלילה הוא סיפורו.

לפני שלוש שנים רעדו הלוחות הטקטוניים בהוליווד. מייקל ריצ'רדס, השחקן שגילם את דמותו האגדית של קוסמו קריימר בסדרה סיינפלד, צולם בעת מופע סטנד-אפ כשהוא מגדף אדם שחור בקהל ויורה לעברו צרור כינויים גזעניים מחפירים. באופן מודע החלטתי להימנע מצפייה בסרטון בכלי התקשורת, מן הטעם שעדיפה עליי התמונה החביבה והתמימה של קריימר הבדיוני מזו הפגומה והבעייתית של ריצ'רדס האמיתי. כך אני יכול להמשיך וליהנות מן הסדרה האהובה עליי ללא חשש מפני דיסוננס קוגניטיבי כל אימת שדמותו של קריימר תופיע על המסך.

באופן דומה, חבל לי שנתקלתי בספר זבובים מאת אהרן מגד. אם עד הקריאה בספר שמור היה למגד מקום בהיכל התהילה הספרותי של תודעתי, הרי שעם הקריאה בו הועף הסופר החוצה בבעיטה רוגזת.

רצה הגורל ואת זבובים קראתי תוך כדי שירות מילואים בגזרת הבקעה וצפון ים המלח בחודש ספטמבר. חֶבֶל זה של ארצנו, שמבחינת התשקיפים של דני רופ ושרון וקסלר ספק אם קיים בכלל, מחוּפֶּה חורשות דקלי תמר מן הזנים המשובחים שעל פני כדור הארץ. כה משובחים הם התמרים הנתלים מראשי הדקלים בבקעה עד כי הם מושכים אליהם דרך קבע נחילים אדירים של זבובים - עקשניים ותחמניים באותה מידה כמו הטעם העשיר של התמרים שעליהם הם עטים.

יום אחד, בנסיעה מן הבית הבסיסה בתום חופשה קצרצרה, עלה על רכבי טרמפיסט באחד הצמתים במטה בנימין. מטבע הדברים התגלגלה השיחה בינינו לתעסוקה המבצעית הנוכחית שלי והטרמפיסט האורח שאלני לשמו של המוצב שאליו מועדות היו פניי. עם הישמע תשובתי הגיב כי אף הוא הוצב באותו מקום לפני כעשור וכי זכור לו היטב עד היום זעזוע נורא שמקורו בתופעת הזבובים שם.

בעבור מי שלא חווה על בשרו את אותה תופעה, כמעט בלתי-אפשרי להעלות על הדעת במה מדובר. הזבובים נמצאים בכל מקום, כמעט בכל שעה, במספרים דמיוניים; הם אינם מרפים מקורבנם; הם פיתחו מיומנויות המאפשרות להם עמידה בפני אמצעי ההגנה הקונבנציונליים של בני האדם מפניהם; פגריהם מסריחים באופן המעורר חלחלה; לפרקים הם עלולים להוציא אדם מדעתו מרוב תסכול לאור נחישותם והתמדתם במעשי ההצקה שלהם. נצרף לרשימה זו את העובדה כי ספטמבר הוא חודש גדיד, ובשורה התחתונה הרי לנו כל הרכיבים הדרושים לתקופה של סבל קשה ומועקה כבדה.

חוקר הספרות וממניחי היסודות לאסכולת הפורמליזם הרוסי ויקטור שקלובסקי נודע כמי שהגדיר את האומנות במונחים של הזרה - הפיכת עצם יומיומי לדבר (מוּ)זר באמצעים אומנותיים במטרה לגרות את המתבונן ולגרום לו להעריך את העצם כאילו היה דבר חריג או חדש. ניתן לומר שהספר זבובים של אהרן מגד הוא נסיון לעורר אצל הקורא תהיות על אודות הזבובים כמכשיר להעברת מסר מופשט יותר הנוגע למהות הקיום - או היעדר מהות הקיום - של כל אחד בעולם. אלפרד היצ'קוק, ובדורנו מ' נייט שאמלאן, עשו דבר דומה בסרטיהם הציפורים ו-ביום שזה יקרה, בהתאמה. שניהם התבייתו על פרט שולי בחיי האדם - ציפורים, עצים - וניסחו באמצעותו מסר קיומי.

אלא שאם הספר זבובים התיימר להזיר את החרק המעופף באופן שמערכות החושים והתפישה של הקורא תתערערנה, בנסיבות שבהן קראתי את הספר הרי שהוא התגמד והתחוור ביחס למציאות. תיאורי הסצנות עם הזבובים הצטיירו כמעושׂים ונטולי השראה. הם היו קרובים יותר לעולם היומיום מאשר לאומנות ולמיוחד.

מעבר להיבט האישי דלעיל, הספר סובל מרשימה של ליקויים שהופכים אותו, בסופו של דבר, לספר מוחמץ, ועוד יותר מכך, מיותר. ברמת ההחמצה, חסרות לדמות הראשית פנים. הספר עובר בין דיבור בגוף ראשון לבין דיבור בגוף שני לסירוגין, כשהפתיחה היא בגוף ראשון. המחבר כשל בהענקת תווים פיסיים לגיבורו. ומכיוון שהתמונה הראשונה בספר היא של איש בודד ומבוגר בשנים היושב בחנות ספרים, האסוציאציה הטבעית ביותר מצד הקורא היא למחבר עצמו. כך, לכל אורך הספר, שמרביתו מציגה את הגיבור בצעירותו, בעיני רוחו של הקורא מופיע דיוקנו החזותי של אהרן מגד עצמו.

ברמת המיוּתרוּת, חסר לספר מסר. ליצירה ספרותית נטולת מסר מופשט אין ערך ספרותי; לכל היותר, יש לה ערך בידורי או פדגוגי. יצירת מופת ראויה לתוארהּ הודות להצלחתה בהשגבת רעיון והעשרתו בכלים ספרותיים איכותיים. לִזבובים אומנם יש מסר, אך הוא קלוש ומפוזר.

זבובים הוא ספר טיוּטתי. עושה רושם שהוא נכתב מכורח חוזה של המחבר מול המו"ל, תחת שייצא מתוך נפשו. אי לכך הוא זוכה בפיתה שלי לשני כדורי פלאפל בלבד.

זה התחיל מביקורת מחמיאה של יורם קניוק בעמודי הספרות של "24 שעות" של ידיעות אחרונות. "לשונו של המחבר...מקורית ואינה דומה לספרות הישראלית הצעירה," הבטיח הסופר והעיתונאי הותיק. זה המשיך בתהיות על כי הספר יוצא במהדורה שניה תוך שנים ספורות – נתון המצביע לכאורה על הצלחת המהדורה הראשונה ועל הערכת המו"לים כי לספר פוטנציאל של יצירת פולחן או של קלסיקה. וזה הבשיל לכדי חיוב כרטיס האשראי שלי בעת ביקור בחנות ספרים מרשת אקדמון. יחצני הרשת עלו על מכבסת מילים מבריקה מן הבחינה השיווקית: בעוד התקשורת מרבה לגנות את שתי הרשתות הגדולות סטימצקי וצומת ספרים על מבצעי ה־1+1 למיניהם, המובילים לכך שסופרינו משתכרים אל צרור נקוב, רשת אקדמון בחרה לכנות את מבצעה "מבצע עידוד קריאה," כאילו בראש מעייניה אוריינות לקוחותיה ולא ריקון מחסניה.

מבחינתה, עשתה הוצאת משכל לבית ידיעות אחרונות עבודה נהדרת. היא עיצבה עטיפה רעננה ומושכת לעין בצבעוניותה – כזו המעוררת אסוסיאציות של האייטיז על הזיות האסיד והאומנות החתרנית שלהן. היא ניפחה את ממדי הספר על ידי עיבוי הדפים: ספר של מאתיים עמודים שוקל ומרגיש כמו ספר של שלוש מאות עמוד. והיא גייסה שורה של מבקרי ספרות להריע ליצירה כמו היתה יצירת מופת שנתגלתה בינות להריסות של ספרייה חרבה.

חברו יחד כל הגורמים הללו ובמכמורת שטוו נלכדתי בתמימותי ובחיפושי הנואש אחר ספרות ישראלית איכותית בת זמני. לאורך מאה ותשעים העמודים התדפקה על כותלי מוחי השאלה, "בוא'נה, מה זה הקקה הזה?" לא מצאתי מילה קולעת יותר לתיאור ימי הפופ של עמיחי שלו זולת קקה. אכן, זהו הקקה של הספרות הישראלית החדשה.

ימי הפופ מצליח לארוז בחבילה אחת את כל הנמוך והזול שביצירה התרבותית העכשווית. הספר תפל, ילדותי, רדוד, משעמם, חסר כיוון, מרוח, לא עקבי, נטול מסר, ולא משכנע. הוא מכוּון לבעלי סף גירוי נמוך, מי שנמצאים בהתפתחותם התודעתית איפשהו בשלב שבין סרטים מצויירים של שבת בבוקר לסדרות ראליטי של ערוץ 2 בערב.

לא היתה ביקורתי על ימי הפופ ממורמרת כל כך אלמלא גמרו עליו את ההלל מבקרים אחרים שמילתם נתפשת כפסק דין חלוט בתחום. (טוב, אם להודות על האמת, גם הירידות בבורסה בימים האחרונים תרמו את שלהן.) מייאשת אותי ההכרה שבעיני כמה מבקרים מובילים ימי הפופ נחשב לפסגת הספרות הישראלית העכשווית - במיוחד כי אולי הם צודקים.

"שיבת היהודים לביתם לא תהיה שלמה ללא שיבת המדינה היהודית למזרח התיכון." כה כתב יוסי קליין הלוי לפני שלוש שנים במאמר שפורסם בכתב העת ארץ אחרת (סיון-תמוז תשס"ו) תחת השם "המלחמה שתעצב את פני הדור הבא." תובנתו זו של לוי נאמרה בהקשר של יחסי הישראלים כלפי העולם הערבי הסובב ונגד הנטיה בקרב רבים בישראל להתעלם מן המציאות הקיימת מחוץ לגבולות המדינה, להתבדל, ולהפנות את המבט מערבה.

בבסיסו, עונת הנדידה אל הצפון של אל-טייב צאלח בוחן את תוצאות המפגש - שמא יש לומר התנגשות - בין העולם המוסלמי השחור של אפריקה התת-סהראית הפראית לבין העולם הנוצרי הלבן של אנגליה הממודנת. גיבור הספר מתוודע לקורות חייו של אדם שהיה מן החלוצים בחציית התהום התרבותית בין שני העולמות, ואולם החוויה היתה כה מטלטלת עבורו שעולמו של הגיבור נמלא ספקות קיומיות ופקפוקי זהות באשר לעולמו שלו.

הדומיננטיות האשכנזית בעשורים הראשונים להקמת המדינה כפתה על ישראל זהות אירופית אשר, במובנים רבים, סותרת את המורשת היהודית-ארץ ישראלית. עבור העולים המזרחיים, המעבר מארצות ערב אל המדינה היהודית לוּוה במשבר תרבותי חריף שנמשך אף עד ימינו. כמו הדמות של מוצטפא, המתקשה למצוא את מקומה וליישב את הסתירות, רבים מבני עדות המזרח נאבקים עם פיצול אישיות וקושי להגדיר את זהותם התרבותית.

בשנים שלאחר צאתנו לגלות רומי לפני אלפיים שנה, באו והתיישבו במזרח התיכון עמים זרים עם תרבות זרה ואורח חיים שונה. היהודים יצאו לגלות עם התנ"ך, חזרו עם ניטשה ושפינוזה וקאנט. עד היום מהווה הפער תשתית לניכור ולקצרים תקשורתיים.

בכל רגע נתון שיתבונן מאן דהו על רשימת הביקורות החמות מן התנור, יראה בעיקר ספרות מתורגמת מן השפה האנגלית. מיעוט הספרים הם עבריים מקוריים, ועל ספרות מזרחית ערבית אין כמעט על מה לדבר. התופעה המצערת משקפת את התלישוּת של הדור הנוכחי מן המציאות המקומית. בעונת הנדידה, תלישות דומה לזו הובילה לבלבול ולאסון. התמונה האחרונה בספר מתארת לעילא את השלכות התלישות על נפש האדם התלוי בין שני הקטבים.

יש בכוחנו לגשר על התהום שעליה דיבר הלוי במאמרו ושאותה פיתח צאלח בספרו; ואם יורשה לי להציע יסודות לאותו גשר, הרי הם הספרות והשיח שיש בספרות לעורר. ההתעוררות המזרחית בקרב דור יוצאי עדות המזרח הנוכחי היא בשורה מבטיחה להמשך תולדות המפעל הציוני, כי היא מחברת את הציונות אל יתר המזרח התיכון. הפניה מזרחה ופנימה אל שורשינו בארץ הזאת, אל שפת החי"ת והעי"ן השמית, אל הספרות של שכנינו, יש בה להיטיב עם כלל תושבי המזה"ת, להגשים את חזונו של קליין, וליישב את המשבר המתואר בעונת הנדידה אל הצפון של צאלח בטרם תתרגש הקריסה.

מצד אחד, ספרו הראשון (לבטח לא האחרון) של הרמטכ"ל לשעבר משה "בוגי" יעלון, דרך ארוכה קצרה, תורם תובנות חשובות למי שחפץ בהרחבת הדעת אודות כמה מן הארועים המכריעים בתולדות המדינה והמזרח התיכון. ליעלון הסברים מפוכחים למדי באשר לעליית כוחה של חזבאללה בלבנון, לדוגמא. לא הפלישה הישראלית היא שהולידה את הארגון, לפום יעלון, כי אם המהפכה השיעית באיראן. ולא הסכם אוסלו בהנגת יצחק רבין הוא שאשם באסון האינתיפאדה השניה ובהשתלטות חמאס על עזה כי אם ההנהגה שבאה לאחר רצח רבין - שמעון פרס ואריאל שרון. כמסמך היסטורי וכמשנה פוליטית, ערך הספר רב.

מצד שני, עם כל עומק הראיה שלו ותחכום החשיבה המבצעית והמדינית כאחת, יעלון אינו סופר. כישורי הכתיבה שלו רחוקים מאמות המידה של מחבר ספר עיון. הסגנון אמנם ישיר, עממי ונטול התחכמויות, אך בה בעת הוא גם נוטה לניסוחים פשטניים ולחוסר ליטוש, לבוסריות. מפריע ביותר השימוש התכוף במרכאות סביב ביטויים דימויים, כאילו הקורא לא יוכל להבחין בדימוי בכוחות עצמו וזקוק להדגשת המחבר. וביטויים כגון "היה ברור לי" ו"למדתי" חוזרים בתדירות מייגעת. השימוש בגוף ראשון מובן בהתחשב בכך שהכוונה היתה ליצור מסמך אישי ולא אקדמי; ובכל זאת, קיימים גבולות אסתטיים לכתיבה עיונית בגוף ראשון, ובדרך ארוכה קצרה הם לא נשמרו.

יש ספרים שהקריאה בהם כה סוחפת עד כדי קושי להניחם מן היד. ויש ספרים שהקריאה בהם מעוררת אצל הקורא רצון עז לרוץ ולהפציר בהתלהבות בחבריו שיקראו גם הם את הספר שזה עתה סיים. ויש ספרים שאך גומרים לקרוא אותם וכבר רוצים לחזור אל העמוד הראשון ולצלול אל תוכם בשנית, ובשלישית.

ויש ספרים שגורמים לך להושיט יד לעכבר, לפתוח מסמך חלק במעבד התמלילים, ולכתוב...לכתוב, כי יש כל כך הרבה שאצור היה בך ושהיית רוצה לחלוק עם הבריות, והספר כמו התיר קשר שקשור היה סביב תיבת ליבּך. כזה הוא כעפעפי שחר מאת חיים סבתו, וכזאת היתה פעולתו עליי.

כה שונה היא לשונו, וכה נוגעת היא עלילתו: זהו סיפור נטול תחבולות (מלבד אחת, שאלמלא קיומהּ היה זה ספר מופתי), כן ותמים, מלבב ומקסים. זהו סיפור על אהבה מסוג שהולך ונכחד מן העולם, רעוּת שכמותהּ יכולים אנו רק לשווֹת בנפשנו.

כותרת המשנה של הספר היא "מעשה בעזרא סימן טוב," וכבר כאן ניתן לחוש ברוח העבר הנושבת מבּין העמודים שמעבר לכריכה הכחולה. מי שלא התהלך בסמטאות שכונת נחלאות בירושלים (זכות גדולה היתה לי לגור שם תקופה) ולא השתתף בסעודה שלישית של איזה בית כנסת שכונתי צנוע, ספק אם יוכל להפיק מן הספר את אותה רוח עבר זו. מנגד, עבור מי שהמסורת שגורה בזכרונו וטעם השבת מוּכּר לחכוֹ, יפתח הספר שער לעולם עתיר-התרפקוּת ועונג.

כהשׂגה יחידה על כעפעפי שחר (מה שמיד יבוא הוא ספוילר), אציין את עניין בתּוֹ של עזרא. המחבר מודיע בפתיחת הספר על "צרת הבת שרעשה כל ירושלים עליה." באופן טבעי, הקורא קצר-רוח באשר לגילוי אותה צרה. לאורך הספר אין יותר מרמז אחד או שניים עליה, ורק בסוף הסיפור ממש היא זוכה להרחבה. זהו סוג תחבולה פסול, מאחר שלא רק שהמחבר יוצר תעלומה ומנצלהּ כדי להשאיר את הקורא במתח, אלא שגם כאשר באה התעלומה על פתרונה הרי שהפתרון הוא עמום וחלקי.

דברים מעניינים מתרחשים עת נכנסים לספריה. אם לא ניגשים למדפים עם תכנית שנוסחה מראש, יכולות העיניים לדאות להן על פני שׁדרות הכרכים הזקופים, והאצבעות יכולות לקרב אל אלו המסקרנות בכותרן, לשלוף אותן מחיק שכניהן, ולחקור את תוכנן כמו שמודדים חולצה בחנות בגדים - מתאים לי או לא מתאים לי.

לאחר חוויית הקריאה התובענית בספרו של פנחס שדה החיים כמשל, באתי לספריית הר הצופים בתקוה לצאת משם עם ספר מעניין אך אוורירי, שונה ועם זאת לא אוונגרדי.

צדו את עיניי שלושה כרכים נמוכים, צרים, מבריקים בבוהק הכריכה שלהם: השמיכה, כביש מספר חמש, ו-הים שמעלינו מאת אמנון רובינשטין. את שלושתם הטיתי מעט, הורדתי מן המדף, ונשאתי אלי השולחן הקרוב. מסיבות כרונולוגיות גרידא, ירדתי לדלפק ההשאלה עם השמיכה.

השמיכה הוא רומנון - קרי רומן זעירא - צעיר בחזותו, מבטיח בזכות שם מחברו, ומפיג נפש על שום ממדיו הצנועים. אכן, גם הקריאה בו לרוב קלילה, קצבית וקולחת. הסיפור שטווה המחבר מעניין, שנון לפרקים, יוצא דופן, וצבעוני.

מנגד, הספר לוקה בחוסר איזון, חוסר אחידות, מריחוּת, ולעתים קרובות מדי סגנון כתיבה בוסרי וחובבני. היה מועיל מאד תהליך עריכה וליטוש - קיצור פרקים אחדים, מחיקת שורות הדיבור בשפה זרה המלאות ומשעממות את הקורא, ופיתוח מוטיבים מסוימים שבהם טמון פוטנציאל לקשר עשיר יותר בין פרקי הספר.

לכשעצמו, הרעיון של אמנון רובינשטין ניחן במקוריות. ציר עלילתי משותף שסביבו חגות הדמויות השונות, כשלכל אחת נקודת השקפה וסגנון דיבור יחודיים לה. הדמויות הראשונות בספר עוצבו בתבונה ובחן; ולעומת זאת, הדמויות המאוחרות יותר אינן משכנעות וחסרה להן הקריאוּת של הדמויות הראשונות. את פרקים 13 ו-14 היו צריכים להרזות לפחות בחצי. הסוף ההזוי לא יושב בנוח עם כל מה שבא לפניו. ובכלל, הכתיבה עושה רושם של יצירה הבנויה טלאי על גבי טלאי.

עם כל האמור לעיל, יש לרובינשטין דמיון וכשרון שעשויים להוביל אותי בחזרה על ספריו לעתיד לבוא.

שדה הוא סופר מוכשר ופיקח. התבוננויותיו ניחנות בעומק, תבונה, רגישות, ולעתים מתובלות הן בהומור, והוא מעביר אותן לקורא בניסוח קולע וחודר. את חוויותיו של המספר מרגיש הקורא מקרוב, עד כי הגוף הראשון המדבר מתוך הספר מקבל נוכחות של חבר שעימו בא הקורא בדו-שיח.

החיים כמשל הוא גם ספר מעניין. אמנם הוא לא בנוי על הציר השכיח של העלילה הספרותית, עם הבניה של דמויות, עימות מרכזי, נקודת שיא, יישור הדורים, וכו'; אלא שבמסלול האוטוביוגרפי בו מגולל הסיפור מצויים בשולי הדרך דמויות, עימותים, מטוטלות של גאות ושפל, ואף סוג של פתרון לשאלה המרכזית של הסיפור.

ומהי השאלה המרכזית של הסיפור? השאלה היא, מה מוסר ההשכל של החיים? משלים באים להורות על לקח. הם אינם יצירות שתכליתן בידור או זכרון, גם אם אלה אמצעים המשרתים את היצירה. עבור המספר, תכלית החיים היא מוסר ההשכל שלהם. לא הם כלשעצמם בעלי ערך מיוחד אלא האופן שבו אנו מפיקים מהם מסרים ומשמעות.

ואילו ברמת הסופר, האיש פנחס שדה, להבדיל מן המספר, השאלות הן אחרות. וכאן, מבחינתי כקורא, המגרעת העיקרית של הספר. יתכן שבתקופה אחרת, בתחנה אחרת בחיי, תחושותיי היו אחרות; היום, לעומת זאת, ריווי המצוקה, ההתמרמרות, אובדן האמון באדם, הסגפנות, השפלות - כל אלה גדשו את הסאה, עברו את גבול הטעם הטוב, הפכו לצפויים ומחזוריים: עוד פעם אהבה נכזבת? עוד פעם סיפור חלום? שוב התבוססות ברע-לי ומר-לי? שוב קטעי שירה תקועים בין שורות פרוזה כמו קוצים בשמיכת פוך?

בשורה התחתונה, ספר מבריק ועם זאת חסר מוצקות ונוטה לתעיה מן הדרך.