ביקורת ספרותית על אשת חיל מאת ליהיא לפיד
ספר בסדר

---

****



טוב..., אני אעז לכתוב ביקורת על ספר בנות, שמיועד לנשים בלבד, אבל ספר הוא ספר. כמו ג'ורג' קונסטנזה, כשאמא שלו תפסה אותו על חם עם "גלאמור מגאזין", אני נתפסתי לא מוכן עם הספר בתיק בנסיעה הלוך וחזור לירושלים. נו, טוב. חשבתי לתומי שזה עשוי להיות ספר מסוג שאישה כתבה אבל גם גברים יכולים למצוא בו עניין.

השער טוב. באמת. הוא מספיק לא ישיר בשביל לפגוע בדיוק בנקודה, וזה לא מעט. חוץ מזה, ציפיתי לרומן, והתאכזבתי מזה שזה מרגיש כמו בלוג (ובלוג צפוי למדי) שסובב סביב נושא אחד שגם הוא טחון לעייפה - נישואין, אמהות, ילדים, הנקה, קושי, עייפות וכו. יש הרבה נשים שייהנו מהספר, כי נשים אוהבות, מסתבר, להרגיש חלק מ"כוח נשי" עתיק יומין, והוא בסך הכול מתאר באופן קולע ומעורר הזדהות קשיים בחיי נישואין. רק חבל שזה באמת לא רומן ממש, תואם למציאות ככל שהוא יכול להיות.

הסיפור ה"מרכזי" הוא סיפור החיים האישי של לפיד עצמה, לפחות החלק הקשור בנישואין ובילדים. ועל ציר מקביל היא מתארת סיפור נוסף, על "נסיך ונסיכה", שלקח לי זמן להבין שלא מדובר בה עצמה (רק בסגנון קצת שונה) אלא פשוט בסיפור מקביל, שלא ברור למה היא נזקקת לו, כאילו הסיפור של עצמה הוא לא מספיק מעניין. כמו אנשים שקונים מתנה ליום הולדת של חבר, ומרגישים שזה לא מספיק אז הם קונים עוד מתנה קטנה ומחורבנת שהורסת למעשה את הערך של שתי המתנות.

לא רק זה, אלא שלפיד נתקעה על הקטע הזה של "נסיך ונסיכה", ובעקבות ההחלטה האומללה הזאת, היא מכניסה לאוצר המילים באופן מאולץ ביותר גם דרקונים, ארמונות ויורשי עצר, אלא שכל אלה חיים בעת המודרנית פה בישראל ונזקקים למדיחי כלים, מטפלות וחוגי קראטה. זה מזכיר לי את הטור הנשכח של מאיר עוזיאל (ידיעות? מעריב?) שהיתה בו את פינת הנסיכה והצפרדע שתמיד שנאתי, כי הוא גלש תמיד לסיפורים של "אני נסיך, שפגשתי פעם בביצה אחרת שלא היתה הביצה שלי נסיכה וחשבתי שאני נסיך אבל גיליתי שאני צפרדע, נולדו לנו שלושה נסיכים והמלכה לא הסכימה לצאת מהביצה, אה.... אתם מנסים לכתוב? תעזבו את זה. נסיכות, אבירים ודרקונים זה מעולה לילדה שלי בת החמש, לא לאנשים מבוגרים. האנלוגיה הזאת היא פאתטית, לא מגניבה.

עוד במקביל, יש בספר מכתבים רלוונטיים שנשלחו ללפיד בעקבות הטורים שלה בעיתון, שהם דווקא מעניינים, אבל גם הם מוציאים מעט עוקץ מהסיפור המרכזי. הייתי מעדיף שהיא תשקיע את האנרגיה שלה בניסיון להוציא את השדים האמיתיים שלה בעקבות ההתמודדויות הלא פשוטות שלה בחיים עם ילדה אוטיסטית ובעל מפורסם, במקום לדלג על זה באלגנטיות תוך כדי התעכבות על כמה אנקדוטות קלישאתיות, ונסיון עריכתי (לא רע כשלעצמו) לשבץ את המכתבים המתאימים במקומות הנכונים.

אבל השער טוב. וגמרתי את הספר, שזה גם משהו, בימינו.


****






 

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על אשת חיל