מה נזכרתי לכתוב דווקא על הספר הזה?
יש בפייסבוק קבוצה שאני משתתפת בה ונקראת "זיכרונות רנדומליים". למה הכוונה? נניח ובאמצע היום נזכרת בפריט כלשהו, מהעבר הרחוק או הקרוב, סיפור, אירוע, סיטואציה מצחיקה פחות או יותר, משהו כזה, ויש ברצונך לשתף את הדבר הזה עם אחרים. הפרופיל האישי פחות מתאים, כי אנשים יגידו "מה נזכרת בזה פתאום?" ויתהו אם אין צורך לברך אותך בבריאות הגוף והרוח. לכן יש קבוצה. נכנסת לשם, כתבת שם, אף אחד לא יתהה על מה ולמה. רנדומלי זה שם הסיפור.
טוב ויפה, רק מה? דברים לא מסתדרים כמו שהם אמורים או כמו שתכננו אותם. ככה זה בחיים. זיכרון רנדומלי של אחד מצית זיכרון (כבר לא כל כך) רנדומלי אצל אחר, ומה שהיה אמור להיות אוסף הבזקים לא קשורים, הפך להיות למעשה שרשרת של אסוציאציות. ככה גם כאן. אמנם אני במסגרת מבצע "ביעור חמץ" היינו כתיבה על ספרים שקראתי בעבר ומשום מה לא השארתי באתר סקירה שלהם בזמן אמת. אז למה דווקא על הספר הזה? כי ככה, סיבה כפולת-אסוציאציות. אחותי החזירה אלי את הספר "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי" שנמצא ברשימת "בלשים עם ערך מוסף", וכתבתי על הספר "הכלב היהודי" של אשר קרביץ. ובכן, מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ', מאשר קרביץ ובלש עם ערך מוסף יוצא קלמן קימרלינג.
מה הוא "בלש עם ערך מוסף"? ובכן, ספרות הבלשים מהווה ז'אנר בפני עצמו, עם מסורת שהופכת להיות כבר ותיקה ומכובדת, החל בשרלוק הולמס ואולי עוד קודם וכלה בהארי הולה, עם כללים שבהם במרכז הספר עומדת תעלומה, לרוב תעלומת רצח, ובלש שעושה שימוש במגוון ראיות וממצאים וכן בשכלו החד, מפענח את התעלומה ומוצא את הפושע. וכמו תמיד ברגע שיש סוגה עם כללים יהיה מי שישתמש בכללים בצורה שונה, או יפר אותם לגמרי. בלשים עם ערך מוסף הם ז'אנר צדדי שבו הכותב הופך את היוצרות ומשתמש בעלילה הבלשית כרקע שעליה מתנוצץ דבר מה אחר - דמות הבלש, החברה שבה קורה הפשע, תופעה חברתית או מדעית.
אז קלמן קימרלינג. נכון שם יפה? מצטלצל כזה. עוד רשימה שהכנסתי אליה את הספר היא "שמות גיבורים יפים", כי יש שם כמה, כמו למשל רב פקד שמשון גלאס שאיתו יש לקלמן יחסי חברות/יריבות. אנחנו בערך בשנת 2000, או תש"ס למניין שאנו מונים כאן עיה"ק ירושלים תובב"א (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן). קלמן שלמה קימרלינג, בנו של סוחר ספרים יהודיים בגלות ארה"ב, נין ונצר לשלמה גאנצפריד בעל מחבר ספר "קיצור שולחן ערוך" (הידוע גם בשמו "קיצוש"ע), בן שלושים ותשע, גרוש ונטול ילדים, עשה עלייה מארצות הברית והשתקע בעיר הקודש. ולא זו בלבד - אלא שבפאתי שכונת מאה שערים הקיצונית. שם הוא מפרנס את עצמו בכבוד כחוקר פרטי, קובע עיתים לתורה, ובשעות הפנאי מחפש את שאהבה נפשו.
מה העלילה הבלשית? ובכן אין כאן רצח, רחמנא לצלן, אלא תקיפה. דבורה לונץ אישה נשואה וחשוכת ילדים הותקפה בביתה במברג בעת שבעלה בצלאל שהה לטענתו בטיול מאורגן בקברי צדיקים. בעוד המשטרה בראשותו של פקד גלאס המדובר חוקרת את הבעל ומחפשת מה יגרום לו להתוודות על פשעו, מבקש אביה של דבורה, הלא הוא ליאו אייזנמנגר, מבקש לברר מי פגע בבתו וגם מי לקח את מזוזות הזהב בבית שלו, ופונה אל קימרלינג שיעזור לו. במהלך החקירה משתרבבים עוד ועוד פרטים ואנשים מגוונים מוצאים את עצמם מסובכים בה, וכולם דמויות בבועה של עולם שרובו ככולו חרדי.
בספר שלושה חלקים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אונייה בלב ים. אלה שלושה עליהם נאמר בספר משלי "שלושה המה נפלאו ממני", וחסר הרביעי, הלוא הוא "דרך גבר בעלמה". ואכן קלמן מחפש לו במקביל לחקירותיו עלמה לזוגיות, אם כי לא ברור אם תהיה זו הבלנית פרומי גרבלסקי או המועמדת לגיור אסטריד או שמא מועמדת אחרת שתציג בפניו אחת השדכניות של העיר ירושלים.
כאמור, יש כאן היפוך בין הציור לרקע. כי מה רצה אשר קרביץ? לכתוב מודעות, הלא הן פשקעווילים. והוא גם כתב אותם. עכשיו נותר לשבץ את המודעות האלה בסיפור, לשלב אותן בחברה החרדית הירושלמית לגווניה, לשבץ בציטוטים ממקורות יהודיים וחלקי הלכה. להכניס בדיחות, משחקי מילים ומעשיות, ובקיצור - להשתעשע. על הדרך נוצרה כאן גם עלילה בלשית, או למעשה כמה עלילות משולבות זו בזו. חייבים לציין שלא הכל מדויק, אבל הנפילות הן בניואנסים. חרדים לא יצטטו כל כך רבה מן התנ"ך, בעיקר בגלל שאחרי גיל עשר הם לא כל כך לומדים תנ"ך, אלא יותר גמרא, הלכה ומדרשים. יש עוד כמה הערות קטנות, אבל לאדם שאינו רשמית במגזר הדתי או החרדי והוציא תוצר כזה - מגיע שאפו גדול. התוצאה, לפחות עבורי, היא כיפית לקריאה, וזה הדבר החשוב בז'אנר הזה.
