אי שם ב2005, תוך כדי משמרת לילה בתור מאבטח בנמל חיפה , ניסה סטודנט צעיר לכלכלה להסביר לי איך ומהי אמנות סמים , או אמנות שמיוצרת בהשפעת סמים.
אני זוכר שהוא הצביע על יוצר מסוים , בן למשפחת אמנים מוכרת וניתח לי סינגל חדש שלו.
"השיר הזה" הוא אמר לי , "בנאדם לא מעושן , לא היה כותב אותו."

אז באמת, מאז נוספה לי זווית חדשה של ניתוח הבנה והערכה ליצירות אמנות - הזווית של , מה היוצר/סופר עישן בזמן ש..." או אם תרצו "איזה מולקולות היו נפוצות במערכת הדם שלו אגב הקלדה של.."
הספר הזה לדוגמא - ג'וז בלוז.
מבחינות מסויימות הוא כמו האח החורג של "עדן" של יעל הדיה , שקראתי לפני איזה זמן.
גם רוגל אלפר (זובי אם זה השם האמיתי שלו) כמו יעל הדיה (שם שמאלני קלאסי) כופר ביסודות עליהם הושתתה והוקמה מדינת ישראל , ותוקף את אותם ערכים משותפים , כמובן שם זין ומגחיך את מערכת הבטחון (וואי איך שכולנו אוהבים להקיז את דמה של הפרה העסיסית הזאת)
וכמובן מזלזל באותם ערכי קיבוץ של "ידיעת מי בוגד עם מי" , "סצינות צרכניה" וכו' , כמו שרק יליד קיבוץ מעל גיל 30 יכול.
אז כן יש לנו את כל זה , אבל הסיפור עצמו משתמש בכל הקשקוש שכתבתי ב...1,2...8 השורות האחרונות כתפאורה בלבד לתרגום של מציאות לא ברורה והזויה בחיי יממה בעין זרע , הקיבוץ בו מסופר הסיפור.
אני חושב שזה מתאים להגדרה של סיפור סמים.
ייתכן ואני כמהנדס (הי סיימתי ת'תואר!) חסר את המעוף, ואולי אני פשוט לא מצליח להבין את כל הרמיזות. זה גם אפשרי. אני חושב שכסיפור לבד זה טיפה חסר, ואולי חלק ממארג של סיפורים זה היה עומד הרבה יותר טוב.
אין פה העמקה של כל הדמויות, והתמצית ב'מאחורה' של הספר שמצוטטת פה מגזימה במעט פרגון יתר. העלילה מסתיימת מוקדם מדי בשביל לתאר את אותו שינוי בחיי כל הדמויות.
לו יכולתי , הייתי מבקש להאריך את הסוף.
הספר טיפל'ה כבד , ורוב הזמן מצאתי את עצמי מחכה....
דברים שלא הגיעו.
רוגל (כביכול הסופר) כן יודע לתת תיאור טוב ואולי בזה לבד נמדדת גדולתו של מספר.
וגם הכריכה נורא יפה.
ממליץ שלושת ריבעי כוח. אפילו יותר.
ממילא אנחנו מוקפים בדברים כמו חכמת הבייגלה ורם אורן , תעבירו ת'ספר בניכם.

לקטר על זה שיש תרבות מיינסטרים נהיה הדבר הכי פופולרי בזמן האחרון. מבקרים פלצנים עושים את זה כל הזמן.
אני, באופן אישי כמה שנים בלי טלוויזיה, עזרו לי לא לפתח אנטגוניזם לאותו גבר גבר רגיש מטרוסוציאל דמוקרט שוקראים לו יאיר לפיד. סיפרו לי שיש לו שיער לבן, ושהוא חושב לרוץ לכנסת. כולנו נאחל לו בהצלחה שכן הצעות החוק יהיו הרבה יותר מענינות מבחינה תחבירית, ואולי יהיה בהן הגיון. לבחור יש כשרון לכתוב מעניין, וזה משהו שלהרבה סופרים גדולים חסר. הוא פשוט מתעקש שהקורא לא יזרוק את הספר הצידה. אולי זה קצת זול ופופוליסטי , אבל הי, זה לא בושה לקרוא מתח סקס וזימה. זה מנקה את הראש יופי ועוזר לחיי הנישואין.
בקיצור, הספר הזה ישן, וקצת מפתיע שלא כתוב עליו כלום. אז אם תרשו לי פשוט אתמול קראתי אותו בזמן שחיכיתי לבחורה כל שהיא מקבוצת ממליגה שתגיע לחיפה. אחלה עיר ,אם עוד לא אמרתי.
הרעיון של הספר חמוד. חוץ מרם אורן שנהיה חופר , לא חושב (תקנו אותי) שהיה פה סופר רשע-פשע אמיתי מאז מרים ילן שטקליס.
הרעיון חצי בנאלי , בלש פרטי ישראלי קריקטורסטי ומניאק שמזיין (מותר לכתוב פה את המילה הזאת?) ועדיין נלחם עם בעייות משקל, על רקע (ואולי כרקע) למלחמת עבריינים נתנייתים . מאוד רלוונטי , אפילו ששוב, נורא ישן הספר.
לגבי הסצינות סקס, תמיד זה מעניין אותי איך משתבלת כתיבה שלהם עם נישואין.

רבותי , לא'כפת לי אם תקראו , אבל תצביעו לו בבחירות , הוא ממש על הכיפאק.
וליהיא לפיד הרבה יותר כוסית משרה

אני לא מחשיב את עצמי בתור בנאדם שנוטר טינה , ובטח שלא גזען . אין לי גם איזה כעסים על היפנים , אפילו שביננו, זה לא עסק שהם היו לטובת הגרמנים אז. אבל זה בסדר היום, למה כולנו קוסמופוליטים ואפילו קצת הצטערתי כשפול התמנון תקע אותם בחצי גמר. אבל באלוהים היפני הזה עשה דאחקה מחורבנת עם העלילה פה. כאילו מה , מילא שאתה כותב תחת השפעת סמים , אבל למה לכתוב כשאתה בגמילה? תן לעצמך לעבור את הדודא קודם , אחי.
'באין נחמה', אמרתי סבבה , נותן לך כבוד על זה שאתה מכניס פלאשבקים של ל.ס.ד לסיפור .אבל מה, אותו טריק שוב?
אחשלו זה לא בסדר. רוב הספר חפירת על. גשש בלש שלוקח שמחפש את ההורים שלו על רקע מלחמות האופיום של יפו. עלילה עמוקה יותר אפשר למצוא בפרדס של אבו-סיף ,ביחד עם ג'ארס . כבר בעמוד השמונים הייתי חייב אינפוזייה של 'נשות הטייסים' ואני עוד מסוג האנשים שהורידו את בית האצילים בגיל 12, בחיי. ועוד איזה 'מאחורה של הספר' פרגנו לו.
עדיף ללכת לים

לקרוא באנגלית, לקרוא באנגלית, לקרוא באנגלית, ראבק!
את הספר הזה כדאי מאוד לקרוא בשפת המקור. ולא (רק) בגלל שהתרגום גרוע. ברשותכם מצטט לשניה מהמאחורה של הספר שמופיע פה למעלה:
"פרופסור לספרות...שוקע בדכאון ומאבד עניין בחיים..."
נכון נשמע כמו פרק של קשר משפחתי?!
כאמור - באנגלית. בעיקר כי את הפכים הקטנים ומצלולי הלשון קשה מאוד להעביר לשפה בת 5K שנים שהיא כולא שידרוג של ארמית, ושיא התחכום בה היה 'תיסלם'.
לאחרונה מלינים על פול אוסטר שהוא בנאלי וחוזר על עצמו . זה, כנראה תוצאה של נדידתו לכיוון המיינסטרים, והעובדה שחיים בקרבינו כמות נאה של פלצנים .
אוסטר מלביש את פרקים מסיפור חייו בתחפושת כמעט בכל ספר, בשילוב מסות ורעיונות ייחודיים, ולרוב אינו מתרחק מסביבת ניו יורק ברוקלין .
אגב קריאה תתעורר בקרב קוראיו התחושה שלו קראו את כל ספריו היו עולים על איזו תבנה, פועל יוצא של האופי הדרמתי-מסתורי של כתיבתו.
גיבור הספר הזה ספיציפית , הוא פיתוח של דמות אשר הופיע ב'ארמון הירח' , והנערה שבה היה מאוהב שם , היא גיבורת ספר אחר וטוב לא פחות.
העלילה : איש ספרות , אשר במטרה להשתקם מטרגדייה אישית מתחקה אחר יוצר סרטים אילמים הנעדר זה חצי עשור, מגלה בעצמו כוחות חדשים אגב אובדן נוסף.
העלילה כוללת טוויסט מפתיע בסיום וכמה סצינות חזקות מאוד, יחד עם קטעים מרגשים.
כדאי לקרוא, לאט לאט.
ולא לדאוג!
יש גם סצינות סקס....
ועתה- נראה אם הקשבתם. באיזו שפה יש לקרוא אותו?
...

קשה לומר על עבודה של מישהו אחר משהו רע . אם אתה 'טוב' , אתה יודע להעריך את ההשקעה . אם אתה מריר ומניאק , אפשר לבקר בחריפות ולקטול . אבל ממש ללכלך על ספר זה אומר שרגש התעורר בך בעקבות הקריאה שלו. ואולי זאת בדיוק הכוונה של הסופרת . שניגעל מעצמנו.
אי אפשר להגיד שזה בדיוק רומן התבגרות מיוסר , שכן יש פה יותר מדי סצינות סקס. אי אפשר לראות בזה רומן ביקורתי שכן רוב הגיבורים בו הם קרבנות עלובים. וכמובן שאי אפשר לצאת פה עם אמירה פוליטית חברתית שכן האפיק הזה נעלם קצת לפני שמתחילים הזיונים.
אז מכל המוטיבים האלה, מה שנשאר זה פחד משתק מלעשות ילדים , והנה, זכינו סוף סוף
לספר שמסמל את סיפורו של הדור

טוב אז אולי זה לא כתוב בצורה הכי מפתיעה בעולם, ואולי השפה קצת עממית מוגזמת, אבל הקארין ארד המלכה הזאת, ולא יעזור שום דבר היא אכן המלכה הבלתי מעורערת של הדבר הזה שהוא כמעט חוסר טאקט , אבל יותר דומה לכנות. נראה שהעיר המחורבנת הזאת שנקראת תל אביב כן יכולה להוליד משהו טוב, ולא רק אמנים גרועים מתוסכלים.
בצורה לא צינית וכמעט בלי נסיונות לשנינות שנעשו כל כך מעיקים אחרונה בספרות הישראלית, ועם המון (אבל המון) כנות, מיז ארד טווה סיפור מרתק על פסיכולוג סורר מזדקן שמתוודא לאהבתו האמיתית, נערה בוכייה שיודעת לעוף וכמה רמזים על איפה מתחילה הדרך לאושר.
ציניקנים ופסיכולוגים אולי עדיף שיקפלו כוונות לפני הקריאה.
זה לא עוד משל ניו אייג'י סתום ולא עוד חפירה סטייל ה'פרארי'.
אבל זה כן ספר מתוק מתוק. אני התרגשתי, כמעט עד דמעות.
ואם תסתכלו שוב בתמונה שלי, ותשימו לב לזה שאני קוף שעיר ולא ילדה בת 16 בשם חופית, אז כנראה שזה הישג.

(או שאני מתר...)

חזק ביותר
החתולה שלי זה 17 שנה שכבר לא עימנו הייתה יושבת איתי חורף חורף
והיינו מוודאים שהיא מקיימת את כל מה שכתוב.
עד כדי כך הייתה פדנטית

למה עוד אין פה ביקורת על הספר הזה, לא ברור לי.
באמת יכול להיות ששני מליון ישראלים קראו את הצופן המ***ן של דה ווינצ'י ורק 3 טרחו לדרג את חיוך הגדי?
זה כמו בדיחה גרועה חברים, זה כמו שמילארדר שיש לו בבית את המונה ליזה ילך לראות תמונות בגלריה של בת ים.
אז בבקשה רבותי, דויד גרוסמן מציע לכם הזדמנות להבין סוף סוף למה העיתון של שבת נראה רע כמו שהוא נראה, למה יש פה מלחמה בלתי פוסקת ואלימות ברחובות, ולמה כל כך דהוי פה.
תקראו את הספר הזה שלא תגידו לא ידענו.
בחייכם.

את הספר הזה לא תמצאו בחנויות . באמת, וגם לא אצל מדייה דיירקט יחד עם דיסק אוסף של יורם גאון. כשאני קניתי אותו נשארו בכל הארץ3 עותקים- אחד בראשל"ץ ואחד בירושלים.
שירה פוליטית רק שתהיו בעניינים, זה כבד כמו שק של חצץ, ודוקר בידיים באותה מידה.
הספר הזה מכיל פואמות (זאת המילה?) של ינאי ישראלי (יש עליו ערך בוויקיפדייה אפילו)
חלקן פוליטיות וחלקן אישיות. חלקן תוצאה של שירות צבאי שנוי במחלוקת וחלקן תוצאה של מה שמאכל בנשמתו של כל כותב שירה.
הוא לא מתנשא, ומאוד ריאליסטי, ולא משתמש בטכניקות מתוחכמות יותר מדי.
מה שכן, הוא נוגע.
אני מזמין אתכם לחפש שנים מהשירים של ב'גדה השמאלית'
כדי שתוכלו להתרשם ממידת השנינות. 'לא תרצח' נגיד. או 'תיאור של עמק דותן' שכל קרבי לשעבר יוכל לתאר בחיוך מריר במדוייק עד מאוד, וגם אני כי הייתי שם.
אחרי שתתלהבו, תרימו טלפון בייאוש
לסטימצקי, ותקוו כי שני העותקים שאולי עוד נשארו
לא נחטפו....
אני מוכן להשאיל
שבת שלום