“אי שם ב2005, תוך כדי משמרת לילה בתור מאבטח בנמל חיפה , ניסה סטודנט צעיר לכלכלה להסביר לי איך ומהי אמנות סמים , או אמנות שמיוצרת בהשפעת סמים.
אני זוכר שהוא הצביע על יוצר מסוים , בן למשפחת אמנים מוכרת וניתח לי סינגל חדש שלו.
"השיר הזה" הוא אמר לי , "בנאדם לא מעושן , לא היה כותב אותו."

אז באמת, מאז נוספה לי זווית חדשה של ניתוח הבנה והערכה ליצירות אמנות - הזווית של , מה היוצר/סופר עישן בזמן ש..." או אם תרצו "איזה מולקולות היו נפוצות במערכת הדם שלו אגב הקלדה של.."
הספר הזה לדוגמא - ג'וז בלוז.
מבחינות מסויימות הוא כמו האח החורג של "עדן" של יעל הדיה , שקראתי לפני איזה זמן.
גם רוגל אלפר (זובי אם זה השם האמיתי שלו) כמו יעל הדיה (שם שמאלני קלאסי) כופר ביסודות עליהם הושתתה והוקמה מדינת ישראל , ותוקף את אותם ערכים משותפים , כמובן שם זין ומגחיך את מערכת הבטחון (וואי איך שכולנו אוהבים להקיז את דמה של הפרה העסיסית הזאת)
וכמובן מזלזל באותם ערכי קיבוץ של "ידיעת מי בוגד עם מי" , "סצינות צרכניה" וכו' , כמו שרק יליד קיבוץ מעל גיל 30 יכול.
אז כן יש לנו את כל זה , אבל הסיפור עצמו משתמש בכל הקשקוש שכתבתי ב...1,2...8 השורות האחרונות כתפאורה בלבד לתרגום של מציאות לא ברורה והזויה בחיי יממה בעין זרע , הקיבוץ בו מסופר הסיפור.
אני חושב שזה מתאים להגדרה של סיפור סמים.
ייתכן ואני כמהנדס (הי סיימתי ת'תואר!) חסר את המעוף, ואולי אני פשוט לא מצליח להבין את כל הרמיזות. זה גם אפשרי. אני חושב שכסיפור לבד זה טיפה חסר, ואולי חלק ממארג של סיפורים זה היה עומד הרבה יותר טוב.
אין פה העמקה של כל הדמויות, והתמצית ב'מאחורה' של הספר שמצוטטת פה מגזימה במעט פרגון יתר. העלילה מסתיימת מוקדם מדי בשביל לתאר את אותו שינוי בחיי כל הדמויות.
לו יכולתי , הייתי מבקש להאריך את הסוף.
הספר טיפל'ה כבד , ורוב הזמן מצאתי את עצמי מחכה....
דברים שלא הגיעו.
רוגל (כביכול הסופר) כן יודע לתת תיאור טוב ואולי בזה לבד נמדדת גדולתו של מספר.
וגם הכריכה נורא יפה.
ממליץ שלושת ריבעי כוח. אפילו יותר.
ממילא אנחנו מוקפים בדברים כמו חכמת הבייגלה ורם אורן , תעבירו ת'ספר בניכם.”