כשהגעתי לראשונה לבדי לספריה העירונית כנער צעיר מאוד, אי שם בשנות התשעים, זה נזרע במוחי.
ליד הדלפק עמדה בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה ושאלה את הספרנית האם יש להם את הספר "הבושם". ככל דבר ששומעים ועושים לראשונה בסביבה חדשה, זה הותיר בי חותם. וכמו שאני מכיר את הזיכרון שלי, שאירועים פעוטי חשיבות ואמירות סתמיות של אנשים אקראיים נטמעים בו לנצח (או עד תחילת הדמנציה), תמיד ידעתי שיום אחד אגיע לספר הזה, שאני פשוט "חייב"...

לפני הכל, אומר שהרעיון עצמו מבריק בעיניי. זה מעלה את השאלה באיזו מידה חושינו מניעים אותנו, מבלי שנהיה מודעים לכך. אני יודע שלחוש הריח יש חשיבות מיוחדת בכל תחום בחיינו ובפרט בתחום הארוטי. רבים עסקו בנושא וניסו להבין מה הם המרכיבים של אותו הניחוח, אשר יאפיל על חושי הראייה והשמיעה וייעשה את הנושא אותו לכזה שאי אפשר לעמוד בפניו(אפילו אם ויזואלית הוא לא הכי מושך ופיו אינו מפיק מרגליות).

ז'אן בטיסט גרנוי, גיבור הספר נולד במקום הנמוך ביותר בפריז, לאם פשוטה ומוכת גורל, שלא זכה להכיר. משחר ילדותו ידעו הבריות, שיש בילד הזה משהו מוזר, שונה ומרתיע . מיניקות דחו אותו, בטענה שהוא גומר להן את כל החלב, ילדים אחרים לא שיחקו אתו, הוא היה לרוב לבדו, שרוי בעולם שברא לעצמו. עולם הניחוחות. גרנוי היה חסר כישרונות, התפתחותו הייתה איטית , הוא דיבר בכבדות לשון. אך חוש הריח שלו היה פנומנלי, כזה שמסוגל לזהות מרכיביו של כל ניחוח, מבושם יוקרתי ועד סרחון ביבים ממרחקים גדולים. הוא יכול היה לפלס את דרכו ברחובות פריז בחושך מוחלט, רק בעזרת אפו.

חייו לא היו פשוטים מתחילתם, אך הוא הצליח להתגבר על כל קושי בעזרת התמדה פשוטה, בהמית ממש, הסתפקות במועט (אבל ממש מועט) ובריאות חזקה, הגם שהיו לו מומים כאלה ואחרים. כשהיה נער, נפלה לידיו הזדמנות להגשים את עצמו בתחום שזרם בעורקיו, אצל בַשָם זקן ומתוסכל, אליו הגיע במקרה. עד מהרה הפך את הזקן הלא יוצלח עשיר כקורח, כשהוא עצמו מסתפק במזון ולינה.

לאחר שעזב את הזקן, חווה הרפתקאות רבות. בעזרת כשרונו, הוא יכול היה להפוך לבעל שם עולמי, לכבוש כל פסגה, להשיג כל אישה, למרות כיעורו הטבעי. אך דברים גשמיים כמו כסף, אוכל, חיי פאר לא עניינו אותו. גם מין היה ממנו והלאה. הוא חי בממלכת הריחות, ורק דבר אחד הניע אותו – להפיק את הניחוח המושלם. הוא ניסה כל תרכובת אפשרית, אך דבר לא יכול היה להיות מושלם בלי מרכיב חיוני אחד – ריחן של נערות בתולות, לרוב מדהימות ביופיין...

הרומן כתוב בצורה טובה, הוא כמו מזמין את הקורא אליו . יש לו אופי זורם, לא מתחכם ובסך הכל מתקבלת חוויה מהנה למדי. זיסקינד, עם זאת, מרבה ללהג יתר על המידה(אבל ממש) על מהותו של גרנוי, משתפך בהגיגים פסאודו-פילוסופיים על ניחוחות, שחלקם נראו לי מגוחכים. יש גם עיסוק לא מועט במלאכת הפקת בשמים בכל מיני דרכים, שרוב הקוראים לא יזכרו. כמו את התכונה של שמני פוליאנתס, לבונה, חתול הזבד או ברוש ללכוד ריחות נדיפים...


הספר נכתב ב-1985 והיה לאחד מרבי מכר הגדולים של המאה העשרים. הוא קריא, די מעניין, אינטליגנטי למדי, אך בשום אופן לא ספר גדול. וכמו כל רב מכר או כל דבר בכלל שזוכה להצלחה המונית, הוא מצטיין בבינוניותו וטוב שלפחות לא פחות מכך. שלושה וחצי כוכבים בסיכום.
אולי אילו הייתי קורא אותו אז, בשנות נעוריי, הייתי מעניק לו חמישה כוכבים . היום המצב שונה במקצת.

אני תתרן, או ליתר דיוק שבעים אחוז תתרן, לפי המכון לאלרגיה קלינית. הבל פה? מזון מקולקל? זיעת אדם? אני לא מריח. שלושים האחוזים הנותרים מתמקדים בריחות מרוכזים יותר – בצל מטוגן, צואה ובושם.

ז'ן-באטיסט גרנוי הוא אספן ריחות. יש לו יכולת לפרק ארומה חזקה או חלשה למכלול מרכיביה ולנצור אותם בתוכו לעד. גרנוי לעולם לא שוכח ריח, ולכן יכול לייצר את הבשמים המשובחים והמכשפים בעולם.
כעטלף עיוור, חוש הריח המפותח שלו מאפשר לו לזהות אנשים, להתנועע בחשכה ואפילו לקרוא את נפש האדם. כוח-על זה יכול היה לשמש אותו לטובה (למשל בפענוח מקרי רצח), אולם בשל אופיו ועברו הוא עתיד לצעוד בדרך אחרת, אפלה ורקובה.

אנו בריות שחוות את העולם, לרבות העולם הסיפורי, דרך חוש הראייה. היה מרענן וייחודי לחוות את העלילה ביתר שאת, גם דרך חוש הריח, אפילו עבור וונאבי תתרן כמוני.

זיסקינד מיטיב לתאר את מגוון הריחות הסובבים אותנו, על שלל ההבדלים הדקים ביניהם. כתיבתו נדיבה אך מדויקת, ונעימה מאוד.

משעשע שבשמים היו פופולאריים בתקופה שאנשים אפילו לא הקפידו להתקלח.
חיבבתי את הגותו של המרקיז והשכלתי קצת על ממציא הבושם.

דימיתי שפליסייה, יתגלה כגרנוי הבוגר. כמו כן, שלוד היא למעשה אותה נערה בת שתיים עשרה ששרדה את התופת בפריז. אם שימור הריח הוא העיקר, לא הבנתי מדוע גרנוי, אינו בוחר באופציה של חטיפה ושבי. לא היה אמין בעיניי שרישי עולה על תוכניתו.

מה הטעם בחוש ריח אימתני אם אינך יכול להריח את עצמך? אם אין לך ריח, מי אתה בכלל? אלו מקצת השאלות ששואל עצמו גרנוי בנקודות מסוימות בסיפור.

דמותו של גרנוי היא גם טרגית, בשל ילדותו ויחס הבריות אליו. אולי ביקום אחר הוא יכול היה לנצל את כישרונו לטובה.

מריח כמו כמעט חמישה כוכבים.

*




לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך, להיות הסיבה בגינה מישהו יעקם את אפו. ריחות גופי, מאצבעות הרגליים ועד לקרקפת, איימו לנדוף ממני מבלי לשתף גם אותי בסודם. האם צריך עוד שפשוף בכף-הרגל? האם ריח השום עדיין דבוק בידיים? שלא לדבר על הפה שאכל אותו. ככל שהתעמקתי באובדן הצפוי, כך גברו חששותי: איך אזהה מזון מקולקל, כזה שהעובש כבר קבע בו את משכנו, אך טרם הרים דגל ירוק? כיצד אזהר מסכנות שרץ ריחני מבשר את בואן? ואולי הטיטול של הילד העתידי שלי כבר עולה על גדותיו ורק אני, אבוי, עדיין לא יודעת? מי אם לא אפי ינחה אותי כמה מבשם לשגר לחלל השירותים? הרי נדרש כאן להטוט מורכב בין רמת הסירחון שיש לחפות עליו, לבין כובדו המחניק של המבשם, מצב בעייתי במיוחד כשהבא בתור כבר נושף מעבר לדלת.

אילו גרנוי, גיבור הספר, היה יושב בחדר הרופא ומתבשר שהוא עתיד לאבד את חוש הריח, הוא היה מגיב באחת משתי הדרכים הבאות: שולח יד בנפשו, או מתאבד. יתכן שקודם לכן גם היה רוצח את הרופא, לו היה מפנה לו את הגב. הוא היה חייב להסתובב, כיוון שגרנוי רזה וחלוש מכדי להרוג מישהו פנים אל פנים. הדבר היחיד שגרנוי חזק בו - חזק מכל בן-אנוש אחר, חזק אף יותר מבעלי-חיים - הוא ריחות. גרנוי מסוגל לזהות ריחות מקילומטרים, אפילו מבעד למחיצות וחומות. הוא מסוגל לפרק כל ריח למרכיבים שלו, ולהבחין בין עשרות אלפי סוגי ריחות האצורים במוחו. הוא יכול, באמצעות אפו בלבד, לרקוח כל בושם שעולה בדעתו, ללא עזרתם של מרשמים או כלי מדידה. לו נולד ביוון הקדמונית, ולא בפריז המסריחה של המאה ה-18, היה גרנוי מוכתר לאל הבלתי מעורער של ממלכת הריח.

בממלכה של גרנוי לא קיים דבר מלבד ניחוחות. מסריחים, מבאישים, נהדרים או מענגים עד בלי די - הם, ואין בלתם. אנשים, אותה מסה המונית שמייצרת ריחות דחוסים ורוב הזמן מבחילים - גורמים לו לשאת נפש. גרנוי מתואר כיצור עלוב ונחות, שונא אדם וחסר כל רגש אנושי בסיסי. פרעוש קטן שאינו יודע אהבה מה היא, מלבד אהבתו לכישרון היחיד שניחן בו. חוש הריח לגרנוי אינו כלי חישה בלבד. כל מהותו, כל הוויתו, מצטמצמות לאותן שתי מחילות הנפערות מעל השפתיים. בלעדיו, מאבדים חייו את משמעותם היחידה. מוטב לשים להם קץ.

הספר עוקב אחר גרנוי החל מרגע לידתו המאוס בין דוכני הדגים בשוק. גרנוי, מצידו, לא מואס בדברים המאוסים על הכל: לא במלאכת הבורסקאות, לא באכילת לטאות בצורתן הגולמית ביותר, ווודאי שלא ברצח. מכאן שמו המלא של הספר: "הבושם - סיפורו של רוצח". הכתיבה מכשפת, ומשכה אותי אל הספר בחבלי קסם. התענגתי עד מאד. עם זאת, הכישוף לא החזיק מעמד עד תום הספר. ככל שהעלילה התקרבה לסיומה, כך הפכה לחולנית וביזארית יותר ויותר, והקסם הלך והתפוגג. מחשבה אחת ניקרה במוחי: מי שכתב את הבושם מוכרח להיות בן לאומה שהוציאה מקרבה את הנזל וגרטל וכיפה-אדומה. קשה לטעות בארומת האגדה הגרמנית, ואפילו תתרן אתה. ואכן, השערתי לא התבדתה. פטריק זיסקינד הינו גרמני בן גרמני. את האגדה הזו, אגב, גם הבושם המתוק ביותר לא יצליח להמתיק לילדים.

מה הנמשל? המסר, האלגוריה, הביקורת החברתית? גם כעת אין לי קצה של תשובה. מה שבטוח, הספר מפיח באף נשמת חיים כה גדולה, שמאליו מתעורר הרצון ללמוד עוד על מקומו של הריח בתרבות. אצלנו, למשל, יש להרחה ברכה משלה, ואת השבת מלווים החוצה בבשמים. ניר מנוסי, במאמר שנתקלתי בו בחיפוש "ריח ביהדות", מביא רעיון נפלא שאהבתי מאד. אדגים אותו באמצעות הצמד גרנוי והומברט - אותו איש נורא מלוליטה. זהירות, משהו מן הספוילר עלול להיות כאן.
גרנוי והומברט חולקים משיכה עזה לנערות, בתקופות חמקמקות של התבגרותן: בין ילדות לנערות (הומברט), בין נערות לנשיות צעירה (גרנוי). הומברט חושק בגופן, ואילו גרנוי מתאווה לריחן. הומברט שם לו למטרה ללכוד ברשתו לוליטת-שעשועים, גרנוי רואה את תכלית קיומו בהפקת הריח הנפלא בעולם - ריחה של נערה-אישה בשיא לבלובה.

אם גרנוי הוא חוש הריח, מי הוא הומברט?
"חוש הטעם מספק לנו את טעמו של משהו באופן החווייתי ביותר, אך לשם כך מוכרח להחדיר אותו ממש לגופנו". הומברט הוא חוש הטעם. כדי לטעום את לוליטה, הוא מוכרח לשים עליה יד. להחדירה אל גופו ממש (או הפוך.…). גרנוי, לעומת זאת, מתענג על הניחוח הבתולי, שהוא "מעין עותק של הטעם שנעתק והפליג ממנו". הוא מסוגל לתפוס את טעם הנערה "מבלי שיצטרך להתערבב אתו ולהחדירו לתוכו".

"חוש הריח הגופני מלמד אותנו על חוש הריח שבנפש. זהו חוש המסוגל לקלוט מהויות של דברים: מקומות, תרבויות, אנשים, מנהגים – מבלי להתנסות בהם בפועל. הדעה המקובלת היא, שכדי להכיר משהו חייבים לחוות אותו באופן ישיר, ועד אז אי אפשר לדעת במה מדובר. אין ספק שעיון קר ואקדמי שלא פוגש במושאו על קרקע חווייתית כלשהי, כמעט תמיד מחמיץ לחלוטין
את מהותו; אך האם משמעות הדבר היא שחייבים לחוות הכול?"

"הרעיון של חוש הריח אומר שישנו תחום ביניים בין העיון השכלי המרוחק לבין הטעימה החווייתית והמתערבבת: באמצעות חידוד החושים הפנימיים ניתן לקלוט את תמציתם של דברים רבים מרחוק. אדרבה, אפשר לומר שכפי שחוש הטעם מעמעם ומקהה את חוויית הריח, כך ההימנעות מהתנסות רבה בכל מיני חוויות מחדדת ומשפרת את היכולת לקלוט את רוחם מרחוק."

ובאשר אלי? ברוך ה' נמצא הרופא שהציע גישה שונה, שאין בה איום על חוש הריח. את ריח זיעתי זכיתי להריח עוד קיצים רבים מאז. אני נזהרת לשמור גם על חוש הריח הנפשי, ולדאוג שחוויות מפוקפקות לא תהיינה לו כסכין מנתחים.

הבושם מספר את סיפורו של גרנוי שנולד ביום שמש חם בפריז באמצע שוק מצחין ומלוכלך רווי ריחות שכיום בתקופה שלנו אין אנו רגילים להם כחלק מהיום יום, אבל שם הדבר היה מובן מאליו ובאותו שוק מבאיש יצא אל העולם אותו גרנוי ישר אל זוהמת הרחובות וגוויות הדגים מסביב. את אמו של גרנוי הוציאו להורג לאחר שלא רצתה בו. גרנוי הועבר לטיפולה של הכנסייה ולאחר מכן הוחלט להעביר אותו לידיה של אומנת. אנחנו מגלים בתחילת הסיפר שגרנוי נולד ללא ריח והדבר הפחיד פחד מוות את אותה אומנת עד כדי כך שהייתה בטוחה שהשטן בעצמו אחראי ליצור הזה שמתיימר להיות תינוק והרי אין סיכוי שלתינוק אין את ריח המלאכים שיש לתינוק שנולד, ריחה של תמימות וטהורות ואם המצב כמו שהוא ובאמת נטול ריח הוא אין לה הסבר אחר והמסקנה, השטן הוא האחראי. היא החזירה את גרנוי אל הכנסייה ואמרה לכומר את שעל ליבה, היא מפחדת מהתינוק ואין ברצונה לשמור אותו.

גרנוי מתואר ככינה עיוורת וחירשת הנשענת על אפה בלבד. גרנוי נולד כשהוא מדיף כלום ושום דבר וקיבל חוש ריח מחודד שהשתפר מיום ליום עד כדי כך שהצליח לזהות ולפרק ריחות ולדעת ממה מורכב כל ריח, למצוא את דרכו בחשיכה בעזרת אפו בלבד, לאתר חפצים ולזהות בני אדם וחיות ופרחים. גרנוי, כמו כל הדמויות של זיסקינד, אדם מבודד ומופנם, סגור ובעיקר אדם שמתעב אנשים אחרים. הוא לא אוהב את הריח המבאיש של בני האדם, ריח של גבינה חמוצה וביצים סרוחות או חלב שעמד בשמש באותו שוק בו הוא עצמו נולד, הוא מצליח להריח את הזיוף שנודף מהם בשפע כמו מפל של מי ביוב. הוא לא מעוניין בקשרי חברות ובאהבה, אותם דברים לא מדברים אליו ולו חשוב דבר אחד בלבד- הריח, הריחות שהוא עתיד להכיר ואף להמציא בעצמו ולא בכדי להפוך לבשם גדול אלא מתוך אהבה אמיתית וטהורה לריחות העולם.

גרנוי מאס באנשים ובריחות והחליט לצאת אל ההר שם נשאר שבע שנים שלמות כשהוא מתגורר בתוך חלל חשוך ודומם כמו המוות, עמוק מתחת לאדמה והרחק מכל אדם, עד כדי כך תיעב את ריחם ואופיים המזויף, עד כדי כך סבל בחברתם.

באחד הימים עלה באפו להריח ניצן של אחד מהריחות המשכרים והמדהימים ביותר שיצא לו להריח בחייו, הוא הלך בעקבות אותו ריח עד שהגיע לאותה חומה ושם מאחור יש גינה ובגינה ישבה לה ילדה אדומת שיער ששבתה את גרנוי באחת, לא בגופה חשק אלא בריחה. דבר אחד עניין אותו מאותו הרגע וזה להשיג את הריח של אותה אדמונית והוא ידע שבעוד שנתיים ההזדמנות תהיה שלו, עד אז ריחה צריך להתבשל. במהלך השנתיים עבד ולמד ורכש את הידע והמיומנות הנחוצים למשימה שלקח על עצמו.

בעזרת אפו החד מצליח גרנוי לתעתע באנשים בעזרת בשמים שהוא עצמו מכין ובכך הופך לבלתי נראה בעיני אחרים ובפעם אחרת לאלוהים שכולם חושקים בו אוהבים אותו ומעריצים אותו, הוא אפילו נחלץ מידיה של מערכת המשפט בעזרת הבושם שהכין בעצמו. הוא בז לאנשים הטיפשים שלא יודעים שהכל גרנוי אחראי והוא משחק בהם כמו בובות על חוט. הוא ידע שהאהבה שקיבל מזויפת גם היא מאחר ואם לא היה משתמש בבושם אנשים היו סולדים ממנו, או שהיו נגעלים או שהיו מתעלמים מקיומו, לא בו הם חושקים והבושם הוא הפועל עליהם ומכשף אותם.

סיפור קודר שחושף את הצדדים המזויפים של בני האדם, את המוסריות שלנו. סיפור של אדם המחפש אחר הזהות שלו בחברה ונתקל בחוסר חמלה ובעיקר בהתעלמות טוטלית שבכוחה לשגע אדם, סיפורו של גרנוי הוא גם סיפורו של רוצח. התיאורים של שלל ריחות מלווים את הספר והצחנה והאווירה של המאה ה-18 מצליחים לחדור מבעד למילים ולעבור אלינו הקוראים.

קורט קוביין, אחד המוזיקאים שאני יותר אוהב כתב שיר בהשראת הספר ושמו "Scentless Apprentice", השיר שוחרר כחלק מהאלבום השלישי והאחרון של נירוונה In Utero, חפשו ביוטיוב, לאוהבי הזאנר והרעש ההנאה מובטחת.

קשה לי לכתוב ביקורת על הספר.

מצד אחד, ההתחלה היתה ממש נמרחת וארוכה והיה לי קשה להתחבר.
הסיפור נמרח, וקראתי ממש לאט, עמוד או שניים ליום עד שהתקדמתי.
מצד שני, ככל שהמשכתי לקרוא, התחברתי לספר יותר ויותר, ולקראת השליש השלישי של הספר ממש התמכרתי וכבר לא יכולתי לעזוב אותו.

כמה משפטים ששמרתי לי בצד
- 'חייה של מאדאם גאיירד כבר היו מאחוריה, אף שעוד לא מלאו לה שלושים.'
- 'להנאתו הפרטית בלבד פרש מן העולם, רק כדי להיות קרוב אל עצמו. בלי שום הסחת דעת מן החוץ הסתופף אצל עצמו והתחמם באור קיומו שלו ונפלא היה הדבר בעיניו. כגווייתו שלו עצמו שכב שם באחוזת הקבר הסלעית, והוא אינו נושם כמעט, ולבו אינו הולם כמעט - ואף על פי כן חי חיים מלאים והוללים לא פחות מכל הולל שטוף זימה בעולם בחוץ.'
- 'בזאת הסתיים המשא ומתן. גרנוי קיבל לחיצת יד, ארוחת ערב קרה, שמיכה ומפתח לתאו, שלא היה אלא צריף חסר חלונות ששורר בו ריח נעים של גללי כבשים ושחת, ושם עשה לו בית היטב ככל יכולתו.'

בדרך כלל אני לא אוהבת לראות סרטים שמבוססים על ספרים שקראתי, אבל בגלל התיאורים הגרפיים לכל אורך הסיפור, אני ממש סקרנית לראות את העיבוד לסרט (למרות שיודעת שאתאכזב, עוד לא יצא לי לראות סרט שהאפיל על הספר).

הספר יצא לאור בגרמנית - 1985. בעברית - 1988.
המתרגמת ניצה בן ארי, ילידת קהיר (1946), פרופסור לספרות בדימוס. תרגמה לפחות 15 ספרים.
המחבר יליד בוואריה, 1949. אביו היה סופר ועתונאי. המחבר חי לסירוגין בגרמניה ובצרפת. כתב תסריטים לטלוויזיה, ומחזות. הספר נשוא הרשימה היה לרב-מכר עולמי.

למחבר היה רעיון מבריק: מרכזיותו של חוש הריח כתחליף לכל החושים האחרים, כולל ראיה.
קראנו כבר סיפור על "ארץ העוורים" של ה. ג'. וולס. ספורו של וולס, מספר על בעל ראיה שנקלע לארץ בה כל התושבים עוורים. כאן, בעל חוש ריח עילאי חי בעולמנו, בו חוש הריח מוגבל.
העלילה מתרחשת בצרפת של המאה ה - 18. המחבר אינו רומנטיקן, ולא מסתיר את התנאים הקשים מנשוא ואת אכזריות המשטר. העלילה הנה שילוב בין מדע בדיוני, לספור על רקע היסטורי.
הצטוט הבא אינו מהווה "ספוילינג". אלה משפטי הפתיחה של הספור המתארים את הדמות המרכזית הבדיונית: "... אדם שהיה מן הדמויות המחוננות והמתועבות שהיו בימים ההם, שלא ידעו שום מחסור בדמויות מחוננות ומתועבות." בהמשך המחבר מביא מספר שמות של דמויות היסטוריות, חלקן ידועות לשמצה - כמרקיז ד-סאד, ז'וזף פושה ונפוליון.
ברוב הספור מסופר על עליתה של הדמות מעוני מתועב לממוש כישוריו היחודיים. למרות שהדמות נמוכת קומה (גם בשנים ההם הגובה הממוצע היה נמוך מהגובה כיום) ומכוער, הקורא מתעלם מכך, ועוקב באהדה אחר הצלחותיה של הדמות.

במרבית הספור היא הדגמה של האידיאל האמריקאי: SELF MADE MAN. לכל בן עניים יש את ההזדמנות לעלות לגדולה. בעלילה יש יותר מקומץ רומנטיקה לטנטית. הקורא נוטה לשכוח את משפט הפתיחה, ואוהד את הדמות. משפטי הפתיחה מתממשים רק בחלק האחרון של הספר.

בשל הרעיון, הספר מעניין, הגם שהוא טרחני.

נקודות נוספות:
1. בעמוד בו מופיעים פרטים טכניים אודות הספר, לא מופיעה שנת ההופעה של ההדפסה הראשונה בעברית. "המחיר המומלץ" של הספר המודפס על גב הספר הוא 88 ש"ח, אולם באתר של סטימצקי מודיעים לנו שהמחיר 98 ש"ח. כלומר, ב 1988 המחיר היה נמוך יותר. מסתבר שזה תענוג יקר להיות בן עם הספר. במידה וההוצאה מחליטה להדפיס עותקים נוספים, ההוצאה נמוכה - הוצאות ההדפסה בלבד. ובמידה והספר נמצא במלאי מדביקים ברקוד בו "המחיר המומלץ" גבוה יותר.

2. בעמוד הכריכה הקדמי מופיע ציור של החלק העליון של אשה שוכבת, ערומה. מוזר הדבר שאין ההוצאה מעניקה קרדיט לצייר. הציור הנו קטע מציור בשם "יופיטר ואנטיופה", הידוע גם בשם "הסטיר והנימפה הנמה", המתאר את פיתויה של אנטיופה על ידי זאוס. הצייר הנו צרפתי בן המאה ה - 18. את תמונת השער ההוצאה (מה שמה? לא חשוב) קבלה מחו"ל. האם משום שאין צורך לשלם לצייר תמורת השמוש בציור, אין צורך לציין את שמו?


הביקורת נכתבה ע"י אבא שלי.

דבר אחד בטוח, את ז'אן באטיסט גרנוי לא אמורים לאהוב, גם לא לרחם עליו, בטח שלא לרצות בהצלחתו..
אולי זו הכתיבה המרהיבה והסוחפת, אולי המשיכה שלי לדמויות בעלות תכונות על-אנושיות ואולי סתם בגלל שיש לי מוח מעט מעוות, הצליח גיבור נטול רחמים וריח זה לפלס (בקלות) דרך אל ליבי וליצור הזדהות מוחלטת עם משימותיו ומזימותיו המתועבות.
הספר כתוב באופן ציני וקר, אך יחד עם זאת שבה אותי בתיאורים עשירים, מלאי חיים וצבע.
הוא מזעזע ומבחיל, אך קראתי אותו בנשימה אחת כאילו שאפתי לריאותי כל אות בו, לפני שיתנדף ריחה.

הדבר היחיד שפוגע בחווית הקריאה ומוכרחים לציין אותו לרעה, הוא שגיאות הכתיב הרבות והתרגום שלעיתים מרגיש כחובבני.

חוש הריח הוא החוש החמקמק ביותר שלנו. הוא איננו ישיר כמו הראייה או השמיעה, אפילו לא כמו המגע או הטעם. ויחד עם זאת (ובעצם דווקא בשל כך) יש לו השפעה מנטלית חזקה על האדם, שמזכירה אולי במשהו את השפעתה של המוזיקה עלינו.
לא מזמן צפיתי בסרט החדש בהפקת נטפליקס 'שני האפיפיורים'. אחד מהם מתוודה לקראת סוף הסרט על האשמה שהוא חש על כך שמילדותו החליט לוותר על לקיחת חלק פעיל בעולם הזה, והעדיף לשקוע בספריו ובמחקריו התאולוגיים. בזמן קריאת הספר נזכרתי בדמותו הטרגית. מה קורה כאשר חוש הריח, העקיף שבחושים, הופך מבחירה שנובעת בעצם מסלידה מן העולם, להיות המתווך העיקרי שלנו איתו? הגיבור מעורר החלחלה שברא זיסקינד, תינוק לא רצוי, ילד שנוא שגדל להיות מפלצת, לא רק משתמש בריח כקשר המשמעותי ביותר שלו עם העולם השנוא. הוא גם מתמרד נגד אותה פסיביות של הריח, ובוחר במקצוע הבשם, כדי לנסות ולהחזיר לעצמו שליטה על המציאות. באמצעות ייצור ניחוחות הוא מאמין שיוכל ללכוד ולשמר את המהות של אותם דברים בודדים בעולם אשר מעוררים בו משיכה, שאותה אין הוא מבין כלל. אולם הפקת תמציות הריח איננה רק אמצעי לשלוט בתפיסת המציאות; אפשר לראות בה גם ניסיון לשחק את תפקיד אלהים- במיוחד כשמדובר בריח של יצורים חיים, שייצורו דורש את המתתם. בהתאם לתפיסת האלוהות הנוצרית, גיבורו של זיסקינד מושווה גם לישו, בהשתוקקותו הפרוידיאנית דווקא לנשים בתולות, ובשתי סיטואציות לקראת סוף הספר המזכירות את טקסי הצליבה ואת אכילת בשר המשיח, אשר מביא לעולם את ה"אהבה".
על הבסיס הרעיוני המעניין הזה זיסקינד יצר ספר קריא מאד, סוחף, אבל מעט שטחי לטעמי. מלבד הגיבור המרתק, שאר הדמויות נותרות שטוחות מאד, ומאופיינות באופן ישיר ופשטני. האם זו תחבולה ספרותית שנועדה להכניס את הקורא/ת אל תוך התודעה של גיבורו, שלא מסוגל לראות מולו דמויות אנושיות מלאות? לא בטוח. במהלך הקריאה חשתי גם מספר פעמים שבקול המספר חבויה מין מוסרנות בורגנית המתחנפת לקורא/ת המדומיין. תפיסת האדם שלו, כפי שעולה מן הספר הזה (לא קראתי אחרים מפרי עטו) נוטה לכיוון הציניות העסקית האמריקאית. הגישה הזו מגיעה לשיאה בטרנספורמציה הדוחה שעובר הסוחר רישי: דווקא כשהוא חש שחיי בתו-שלו בסכנה כי היא המטרה הבאה של הרוצח הסדרתי, הוא נמלא חיוניות כסוחר השש אלי תחרות עסקית. בעיני, סיטואציה זו וכמה מדומותיה נושאות אופי הוליוודי זול.

ספרו של פטריק זיסקינד "הבושם" , הוא יצירה נדירה שמצליחה להאציל על הקורא לא רק את העלילה, אלא את ריחו המצחין של הזמן. ז`ן - באטיסט גרנוי נולד בפריס של המאה ה-18, עיר שורצת טינופת, ביאוש ואלימות. זיסקינד מצליח לסותת את התקופה באלגוריות ריחניות על גבול המיני. הטקסט מהול בעלילה שהיא רקע זניח לתחושות אותם מקנה הסופר. הרומן דורש מקוראיו לזנוח את המתודה של עלילה אנכית שיש בה התחלה אמצע וסוף. עלילתו של הרומן בנויה בצורה מעגלית, חוויה פנימית של נפש חולה שאין לה התחלה ואין לה סוף.