“לקום כל בוקר ליום חדש
סטיב היה המורה לאנגלית שלי בכיתה החלשה בתיכון, לה השתייכתי כמי שהיה חלש בשפות. לכיתה הזאת הייתה סטיגמה של מפסידנים, חשבו שהרבה לא יצא מאתנו. סטיב עצמו נבחר ללמד אותנו, משום שגם ממנו לא ציפו לגדולות, איש ים בעברו, המקורקע לחוף מסיבה לא ידועה. בבוקר הוא היה מופיע לכיתה במבט עייף עם עיניים טרוטות ואדמות. אמרו שיש לו בעיית שתיה. הרבה לא ידענו על חייו העלומים, אמרו שהיה מתאגרף, אחד שידע לספוג את חווית הנפילה לקרשים ולקום בתחושה שחייבים להתגבר, על הפחדים וההשפלה, וצריך להאמין שלמרות הכל אנחנו יכולים לנצח. סטיב הבין, כי באנגלית לא נגיע רחוק, אבל בשל כך, הוא בקש מאתנו בגישתו הבלתי אמצעית, שנהייה בני אדם היודעים להתמודד עם החיים בצורה מכובדת, ואולי בכך נפתיע אפילו את עצמנו.
לסטיב היה סיפור אחד קצרצר, או יותר נכון שאלה פשוטה. עד היום אני תוהה ושואל את עצמי מהי התשובה הנכונה, מהו הלקח לחיים. ככל שחולפות השנים. אני מגלה שלשאלה הזאת נקודות מבט נוספות ומעניינות, למושג החיים בסופו של דבר מהם?
מהי גבורה, שאל סטיב, לנצח בקרב הרואי אחד, או לקום כל בוקר ליום חדש, להתגלח, לצחצח שיניים, ולהתייצב לעוד קרב קטן שאף אחד באמת לא מחשיב?
חשבתי על סטיב ועל השאלה הנצחית שלו, שהתחלתי לקרוא את הספר, שדות התהילה, של ז'אן רואו. הייתי בטוח שהוא רומן היסטורי, עם עלילה המסופרת על רקע מלחמת העולם הראשונה. חיפשתי את התהילה והתבוסה, שנקשרת באופן אוטומטי למאורעות המלחמה הגדולה הזאת.
במקום תהילה, או תיאורי קרבות, ואנשים שנסחפים במערבולת הגדולה, קבלתי בחלקו הגדול של הספר, סיפור אנושי שיש בו ראיה הומוריסטית עצובה, על סבא נחמד ועל הדה - שבו שלו, גרוטאה שחודר אליה גשם והיא בקושי נוסעת, מכונית שמזכירה את העובדה שכמעט לכולנו בעברנו הייתה מכונית כזאת. הסבא כל כך קשור למכוניתו הישנה, עד כי הוא אינו מוכן לוותר עליה. מה הן נקודות האחיזה בחיים שואל רואו? בהמשך הוא יעניק לכך מענים מפתיעים.
זה כמו לבקש מבט פנורמי באמצעות טלסקופ, ולגלות שהעין שלך מביטה אל תוך מיקרוסקופ, בהתחלה זה מפתיע, נוגע בחיינו היום יומיים השגרתיים, בצורה שגורמת להבין, שגם במראה פרטים לכאורה שוליים, שבדרך כלל לא שמים לב אליהם, חלקם נסתרים מהעין, קיים אושר ועושר אין סופי אותו רואו מבטא כפיוט ושירה מרהיבה, השומרים על קסמם, בזכות תרגום נפלא של מרים טבעון.
לסבתא יש עולם משלה הנתון לתהפוכות הגשם, אותו מבטא רואו ביותר משני עמודים. מעולם לא ידעתי שגשם עשוי לעורר עניין כה רב, ולהיות מתואר בפירוט כה גדול, בהתחלה זה הלהיב, אחר כך, הטריד ובהמשך הכביד. אני חושב שרואו בקש, להעניק לנו תחושה לגבי הסב והסבתא, החיים האחד ליד השנייה, בשני עולמות משלהם, כל אחד בקוסמוס העומד בפני עצמו, עם ממשק של חתונה שהתקיימה ב - 1912, המהווה אירוע מכונן של המשפחה, תחילת ההיסטוריה המשפחתית, היום יומית המשמימה שלנו, עם מעט אנקדוטות. חיים אותם העלה המורה שלי סטיב כשאלה גדולה. מהם החיים האמתיים שלנו, והמשמעות שלהם?
אם בסבא וסבתא עסקינן, הרי שלתמונה נכנסת הדודה מארי, וזאת כבר סאגה אחרת.
היא הקשר בין המלחמה הגדולה לחיים. אלה שחזרו משם, לא כל כך רצו אותה, וגם היא לא כל כך רצתה בהם, מה שגרם לה להיות מורה של נזירות, מאמינה כפייתית בקדושים ואייקונים. חייה הקתולים ממש משמימים, מחייבים דילוג קליל לאחרית ימיה, בה שקעה בדמנציה. דווקא בזיכרונה הפרוע והלא לינארי הבוגד בה, עולים וצפים טראומת המתים במלחמה הגדולה, שני אחיה שמתו בחזית, ובת משפחה נוספת שמתה בשפעת הספרדית שהגיחה סמוך לתום המלחמה.
דרך הדודה, מתברר סיפור הליבה של המשפחה, המלחמה הגדולה, חור שחור, שואב ולא נראה, היסטוריה טראגית מודחקת המגדירה את חיי בני האדם, האנשים הקטנים, משאירה להם לחיות סיפורים קטנים. בדרך הזאת, רואו אומר לנו שהמלחמה הגדולה, פירקה את החברה האזרחית, והמשפחה המסורתית, והשאירה לאלו שנותרו מאבק קיומי יום יומי. חלקו האחרון של הספר מהווה פרשנות לחלקו הראשון, הוא מאיר את הדמיות באופן אחר.
רואו מחבר תמונה פנורמית גדולה, בחלקו השני של הספר, המהווה הכללה, אך גם פירוט מבעית של המלחמה, הכוללת את סיפורי המתים, באופן שמתקבלת תמונה המפרשת את החיים. רואו מנסה לצייר לנו תמונות גדולות וקטנות, דרמטיות ומונוטוניות, המתחברות באמצעות הזיכרון ופרשנות בני האדם. מהי משמעות הסמלים האוויליים של העולם הדתי, מול איוולת המלחמה שהיא יציר כפיה של מודרניות אנושית? מהו הזמן ובאיזה אופן אנחנו תופסים אותו, האם הוא לינארי הוא אסוציאטיבי, האם הוא ממשי או פיקטיבי? האם הזמן מוגדר על ידי אירועים גדולים, כמלחמות? ראו מאתגר אותנו בסוגיות מורכבות, היוצרות קו תפר מרתק בין ספרות להיסטוריה, באמצעות, רומן חכם, רגיש, ולא קל לקריאה, המחייב התמסרות. מומלץ למי שמחפש כתיבה לא שגרתית של רומנים היסטוריים העוסקים בסוגיות הזיכרון ותפיסת הזמן האנושית.”
