בימים טרופים אלה, חשתי צורך לעשות משהו מעט מוזר וקצת חסר הגיון, ולהודות לאדם שאין לו מושג מי אני, אך הוא עומד כבר שנים בחזית ההסברה הישראלית והיהודית ברחבי העולם, ללא מטרות רווח יש לציין, באמצעות רכישת לפחות ספר אחד פרי עטו; האיש הוא דאגלס מאריי, אותו סופר-עיתונאי-תיאורטיקן בריטי, בן למשפחה נוצרית סקוטית-אנגלית, אינטלקטואל חד עין וחד לשון, הכי לא הטייפ-קאסט שהיית מצפה למצוא על משבצת "המסבירן הלאומי". לצפות בו עושה שקשוקה מכל טוען שמנגד, בכל מדינה, בכל שפה, כבר שנים, באמצעות העלאת טיעונים מנוסחים היטב ומעוררי מחשבה, ברוגע כמעט נונשלנטי, בחצי חיוך מוסווה של מי שיודע שהעומד מולו אינו בשום אופן בקאליבר שלו - זו פשוט ההצגה הטובה ביותר בעיר. בטח בתיאטרון האבסורדי-בורלסקי המטורף שבו אנו חיים כבר יותר מתשעה חודשים.
אמת, אני על פי רוב נבהל מרעיונות שיש בהם גרעין של הכללה והוקעה של ציבור שלם, מי כמונו היהודים יכול לספר על תלאותינו לדיראון עולם. אמירות בעלות ניחוח לא ליברלי, שלא לומר פשיסטי -והיו למאריי לא מעט כאלה בעבר- אני תמיד חושד שגם אם הן מגיעות ממישהו שמביע כללית תמיכה רציפה ויציבה בישראל ו/או ביהודים, יום אחד זה עלול גם לכלול אותנו, שלא לומר להתהפך עלינו. ויקטור אורבאן למשל, ראש ממשלת הונגריה, יכול לטעון להגנה על ישראל במוסדות האיחוד האירופאי - הוא עדיין אנטי דמוקרט, אנטי ליברל, וכל הקמפיין שהוא מנהל כבר שנים נגד ג'ורג' סורוס, מדיף צחנה אנטישמית מזעזעת. באותו האופן, מפלגת "החזית הלאומית" בצרפת, שהולכת ומשתלטת על מוסדותיה הלאומיים של המדינה, מצהירה לכאורה על פרו-ישראליות, אך הדבר נועד בעיקר כדי לנגח את המרכז-שמאל הצרפתי, שהוא מסורתית בעל עמדות פרו-ערביות ופרו פלסטיניות. מבחינת "החזית הלאומית", היהודים הם הרע במיעוטו ואין איש בצרפת ששכח את עמדותיו ההזויות של מייסד המפלגה, ז'אן מרי לה פן (האבא של), שהתעקש לאורך שנים כי תאי הגזים הם "פרט שולי בהיסטוריה האנושית". לא מדובשם ולא מעוקצם.
ברור שמאריי הרבה יותר מיושב והרבה פחות פופוליסט מכל חבורת המתלהמים הנ"ל (רשימה חלקית ביותר, א-פרו-פו) ולכן קל יותר לקרוא על עמדותיו (או להאזין להן) ולשבת שנייה ולהרהר בהן, מבלי שתתגנב לראשך מיידית איזו מחשבת-קונספירציה מתישה, כאילו מישהו עושה עליך פה סיבוב, מתוך הנחה שגם כך בעידן הרשתות החברתיות ובריונות המקלדת, אף אחד לא בודק, לא רוצה לבדוק, וגם אין ולא יכולה להיות אמת אחת אמפירית. הכל זה כסאח חסר תכלית, "עובדות" אינסטנט שמוסוות כאמת ות'אכלס - שווה, אם בכלל, רק את הכמה שניות הנדרשות לקריאה או לצפייה בזה - עד לגילול המהיר למעלה. לסירטון הבא.
הספר המונומנטלי הזה של מאריי הוא תוצר של מחקר שטח איכותני בן יותר משנתיים, בהן נסע בכל רחבי יבשת אירופה, פגש אנשים, אסף מידע, ראיין, נבר, חיטט, והגיש לנו הקוראים מעל 500 עמודים של מה שניתן לכנות "כל האמת בפנים". לא שטויות פרוגרסיביות של כל מיני עיוורים למציאות ולא איזה "סיכום תחושות סובייקטיבי" של מאן דהו. 4 מיליון מוסלמים בבריטניה, 6 מיליון בצרפת ו-4 מיליון בגרמניה (טענות נשמעות שהמספר הזה הוא קשקוש, שכן רק אלה ממוצא טורקי מגיעים לכמעט 7 מיליון), זאת בנוסף למיליוני מהגרים אפריקניים, אולי לא נכון פליטיקלי-קורקטית לכנות אותם 'סכנה לעתיד התרבות האירופאית', אבל הם לבטח משנים אותה מהקצה לקצה, ואני "הקטן" יכול להעיד, סובייקטיבית לחלוטין, איך בכל ביקור חטוף בלונדון, בפריז או בברלין, אני חש את השינויים המפליגים, כולל לראשונה הקפדה שלא לדבר בעברית בקול רם, בחדרי הפרטי במלון פריזאי של רשת ידועה בחודש מאי האחרון. עד כדי כך.
מאריי לא רק מתאר את המצב לאשורו (נכון לשנת 2017, מאז זה רק החמיר כמובן), את אזלת היד ורפיסות הפעולה של הרשויות האירופאיות והממשלות המקומיות, את המנעד הייחודי שבין התעלמות שלא לומר חוסר הבנה פושעת את המציאות מחד, ובין תסכול וייאוש מאידך; הוא בעיקר מסביר מדוע זה קרה/קורה ומתחכה אחר כל הגורמים שהביאונו הלום. לא מעט מזה ידעתי, קראתי, הבנתי בזמן אמת, אבל לקבל את כל זה במנה אחת גדושה לפרצוף, זה פשוט אין מילים. מדיר שינה. חשבתי שלא אמצא סיבות נוספות לדיכאון מעבר למציאות הישראלית העכשווית והנה - טעיתי. כולל בהפנמת הקונטקסט הישראלי: הדה-לגיטמציה שישראל חווה פתאום כמדינה, זו שנישאת על גלים עכורים של שנאה מטורפת וחסרת הגיון לערכים דמוקרטיים, ליבראליים, למערב, ושנשענת על קואליציות אד-הוק הזויות של שמאל פרוגרסיבי וימין קסנופובי - זה רק קצה הקירחון. מרצחים פסיכופטים וצמאי דם הם פתאום "לוחמי חופש". אומה חפצת חיים היא מלכתחילה "קולוניאליסטית ומדכאת". מאבק הסירטונים. מלחמת הטיק-טוק. אחרי שישראל תחדל להתקיים (חס ושלום) ייפתרו משברי הקהילות, הזהויות והערכים באירופה?! הצחקתם את דאגלס מאריי. גם אותי. כנראה שאת רובנו.
נ.ב. במהדורה הצרפתית של הספר תורגם שמו ל"ההתאבדות המוזרה של אירופה" (במקום "המוות המוזר"). הרבה יותר הגיוני וקולע לטיעוני הספר, לדעתי, שלא לומר למציאות. "מוות" הוא אמורפי. חסר סיבה וחסר הגיון במקרים רבים. "התאבדות" היא מעשה מודע. אתה מבין את התוצאות ואתה הולך על זה למרות הכל...
מניספט אדיר. "אני מאשים" גרסת האלפיים. קריאת חובה. קריאת התעוררות.
