אצל <mark>ז'אן</mark> ג'יאנו (או ז'יונו) אין שום תחכום. אם הבטיחו לכם אגדה זה בדיוק מה שתקבלו. היא גם תהיה עשויה בצניעות ומהחומרים הפשוטים ביותר שתוכלו להעלות על הדעת, מהמשובחים שבהם. זאת תהיה אגדה צרפתית, כפרית, ויהיו בה הנופים של דרום צרפת, שום דבר מיוחד לא יהיה בהם, והאנשים יהיו קשים ופשוטים והם לא ידברו הרבה אלא רק יעשו את מה שאנשים כפריים קשים ופשוטים עושים. אולי קצת יותר.

זה ספרון קטן, מנוקד ומאוייר ו

ספר מקסים על ידידות ועל אהבה טהורה כמימיו הצלולים של פלג.
ברקע, חיי פועלי חווה נודדים בצרפת הכפרית.
אנשים לא משכילים, אבל מלאי חוכמת חיים ולב גדול.

ולצד כל אלה, ואולי אלה לצידו – הטבע על כל יופיו.
הטבע שהסופר שר לו שיר אהבה והלל.
ולך לא נותר אלא להריח את הריחות,
לראות את המראות,
לחוש כאילו ברגע זה אתה שוכן בתוכו.

אולי לא ספרות גדולה ועמוקה, אבל בהחלט כן ספרות שובת לב ומרגשת.
לא לנ

יכולתי, במקום לכתוב עליו כאן, פשוט לספר עליו בפורום רק דברים טובים. במהלך הקריאה בו עברו לי כל כך הרבה כאלה בראש והרגשתי קצת כמו שמאיר אריאל מוצץ גבעול תחת הגשר ההוא ומעליו עוברות הכרכרות. הספר הזה הוא יופי של אתנחתא.

זה סיפור אהבה. אבל איך שהוא מסופר. זה לא רק שאתה מבין את מה שמספרים לך. אתה מרגיש שאתה ממש שומע את האינטונציה שלו, של זה שמספר לך. והוא צרפתי, והוא כפרי, ואין לו השכלה פורמאלית, א

אספתי אותו בפתח ספריה בגבעתיים. היתה בו הקדשה לאריאל ליום הולדתו מטלי וגל מהחמישי ביולי אלפיים ותשע. ספרון קצר האיורים של סהר חופי הוסיפו חן למילים. הוצאת צימוק-על נייר אקולוגי-הדפסה ירוקה. לפני ובעת מלחמות העולם אדם שחי בבדידות מגדל עדר כבשים ושותל עצים מתוך מחוייבות פנימית לעתיד. סביבם יתפתחו חיים במקום שכוח בין צרפת לספרד. ספר שיש בו נשמה על תוכנו כתבו החברים. ישמר בספרייתי כל עוד אני כאן.

את הספר קבלתי במתנה, יחד עם כל ילדי כתתי, מתנת בר/בת מצווה כאשר היינו בכיתה ו'. בזמנו זלזלנו בספר הדקיק ולא נתנו עליו יותר מדי את הדעת. רק היום, שנתיים אחרי, גיליתי אותו בספרייתי, וניגשתי לקרוא. התוצאה - ספר מקסים, קטן ונוגע ללב. מעורר מחשבה. זהו סיפורו הבדיוני של אליעזר בלפור, איכר מתבודד שהופך שממה ליער ירוק ורחב. מעורר מחשבה, ומעולה בתור מתנה, גם אם זה שמקבל אותה יקבל את גדולתה רק לכשיגדל.

"כדי שאופיו של בן אנוש יגלה סגולות מיוחדות בעליל, צריך שיתמזל מזלנו ונוכל להתבונן במעשיהו במשך שנים רבות".

בסיפור זה אכן התמזל מזלו של הסופר והוא הצליח לעקוב אחר מעשה מיוחד של איש פשוט לכאורה. הסיפור מתחיל במסע רגלי שאליו יצא הסופר כ ארבעים שנה לפני כתיבת הספר.
המסע המיוחד של הסופר, מסע משנה חיים זה, היה מסע אל חבל ארץ קדום, שהאלפים חודרים בו אל פרובנס (צרפת).
זהו אזור של מדבריות שלדברי הסופ

בדרך כלל אני קוראת ספרים בעקבות המלצות, איזכורים או התקלויות במקומות מיוחדים. במקרה הזה, הספר הזה נגלה לי פעמיים - פעם אחת בספרו של מאיר שלו "גינת בר" עם המלצה חמה של שלו לקוראו. בפעם השניה נפגשנו בחנות מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה. הוא ישב שם בין קערות חרס מצויירות ומחברות נייר מינימליסטיות וקרא לי.
"האיש ששתל עצים" מספר על איש מסתורי בשם אלזערד בופייר, שלקח על עצמו משימה - בכל יום להטמין

ג'יונו הוא גילוי מרענן. הטבע והאדם מתאחדים בסימביוזה של רשע ודמוניות, הרמוניה של תוקפנות ופולחן (ואני מדגיש- כל זה בהרמוניה מוחלטת, ולא בדיסהרמוניה). ג'יונו יוצר פיוט מעודן, ייחודי, תיאורי הטבע של פרובאנס כמו שלא תמצאו באף מדריך תיירות מצוי. אין למעשה כל הפרדה בין האדם ובין הטבע שמסביבו- אבל לא מדובר בהרמוניה המתבקשת, בשלווה ההדדית. להב השחר, אוד השמש שעולה על השדות, כמו להב סכין, משסף. הגבעה היא