כמה דברים שלמדתי מקריאת טביה החולב. דבר ראשון, שמו, כפי שאפשר להסיק משם הספר, הוא טביה (Tevye) לא טוביה, כן, מה ששמעתם. מדובר ביהודי שגר בשטעטל מזרח אירופאי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ומדבר יידיש, לא ברפתן מקיבוץ בעמק הירדן. הלאה: התואר חולב עשוי להטעות, מכיוון שאצבעותיו של טביה לא נגעו ולא ייגעו בעטיני פרה. את התענוג הזה הוא משאיר לאשתו ולבנותיו. הן חולבות את הפרות, מגבנות גבינה וחובצות חמאה, ואת כל התוצרת המגובננת הזאת נושא טביה בעגלתו הרתומה לסוס בלי שם, ומוביל אל יהופץ (קייב) ובויבריק (פרבר של קייב) ואחרון חביב: הקשר בין הספר של שלום עליכם ובין הסרט ההוליוודי שנעשה בעקבותיו הוא קלוש למדי. ראשית, אין בו שום כנר, לא על הגג, לא בבוידעם, לא במרתף, בבית הכנסת או בבית המרזח. אין בו אפילו יא בא די בי יא בא די בי די בי דם אחד לרפואה. בכלל, החיים של טביה כל כך קשים שלא פלא שאין לו חשק לשיר. בניגוד לסרט, בספר יש לטביה שבע בנות ועלילותיהן של חמש מהן מסופרות. ואם שם, אצל טופול, הכי גרוע זו בת שנישאת לאיכר אוקראיני, גוועלד, חכו שתשמעו מה קרה לבתו הרביעית של טביה, שפרינצה.
כל בני משפחתו של טביה מתים או נפוצים לכל רוח, ואם לא די בכך, הרי אי אפשר להיות יהודי מזרח אירופאי בלי לעבור איזה גירוש (פרשת "לך לך" בלשונו של טביה) או פוגרום קטן (פרשת בלק)
אז מה נשאר לו לטביה אחרי כל האסונות שפוקדים אותו? הוא חי מטרגדיה לקטסטרופה, מגירוש לפוגרום, ומה שמחזיק אותו איכשהו יציב היא האמונה התמימה בבורא ושטף הפסוקים והמדרשים שהוא מצטט - לרוב באופן שגוי ומשובש - באופן כמעט אובססיבי. הצטטת הזו מאפשרת לו להתגבר על רגשי הנחיתות מול גבירים ונגידים, שכיסיהם גדושים ברובלים אבל לא יודעים צורת פסוק. כשטביה נתקל בעשיר מופלג כזה הוא בדרך כלל ממציא לו ציטוט תלמודי שלא היה ולא נברא, לועג, בלב, לבורותו של הגביר, ומרגיש שהוא דפק את המערכת (זה קצת הזכיר לי את הדתיים בצבא שמבקשים מהמפקד חופשה בגלל צום זכריה)
עניין לשוני מעניין הוא הביטוי 'לאפות כעכים' שמופיע כמה פעמים בספר, משמעות הביטוי היא, בפשטות, למות, והוא מהדהד את 'הלך למכור בייגלאך' מהסדרה שטיסל, שפירושו זהה, כלומר, נהיה בר מינן. אני מניח שיש מקור יידי משותף לביטויים הקרובים.

מי לא קרא את טביה החולב בבית הספר? אני. לא הייתי מהעפרונות הכי מחודדים בקלמר בשעורי ספרות בבית הספר, לשחק עם החברים תמיד היה מעניין יותר.
זוכר אני שהצצתי בספר בילדותי ומיד סגרתי אותו, היה נראה לי עתיק, לא ברור ומדבר על עולם ישן שלא קיים ולא דיבר אליי.
היום הדברים נראים אחרת. זהו בהחלט לא ספר לנוער להבינו כראוי. הוא מאוד קריא וזורם ואפשר להבינו מבלי להתעמק ולחשוב הרבה, אבל אם באמת רוצים להבין זהו ספר מאוד עמוק עם הרבה רעיונות, היסטוריה, פתגמים ומעשיות אידישיים.

שלום עליכם כתב את הספר בהפוגות מ1895 ועד 1914. הספר מורכב מעשרה סיפורים שנכתבו בזמנים שונים בחייו של המחבר. למעשה אפשר לקרוא כל אחד מהם בנפרד כיוון שכל סיפור לא תלוי בקודמו להבנתו. התקופה ההיסטורית בשנים שהספר נכתב מרתקת והיא באה לידי ביטוי בסיפורים. החל מהמהפכה הרוסית, הפרעות, האקציות ברוסיה, תחום המושב באוקראינה ועד רוחות המלחמה העולמית הראשונה שבדרך.

הסיפורים מסופרים בגוף ראשון על ידי טביה החולב עצמו. הם מסופרים לשלום עליכם המחבר והוא כביכול כותב אותם מפיו של טביה. ציר העלילה הם בנותיו של טביה, כל סיפור מתמקד בבת אחרת. הם די חוזרים על עצמם מבחינת סיפור המסגרת שלהם שתמיד עוסק בבת שהגיעה לפירקה ואת שעובר על טביה בזמן שידוך הבת לחתונה. תוך כדי כך אנחנו מקבלים תמונה מרתקת של חיי השטאטל היהודי בתחום המושב. אין תאורי עומק לאף דמות בספר והתאורים שיטחיים למדי. לעומת זאת הדיאלוגים שנונים, לעיתים עמוקים ומעניינים, אך עדיין מאוד ברורים לקריאה קולחת. הסיפורים נקראים בקלות רבה וזו כנראה הסיבה שהספר היה ונשאר פופולארי ונחשב לפסגת הצלחתו של שלום עליכם.

סוף הספר מכיל אחרית דבר מעניינת וארוכה (מעל ל-50 עמודים) של דן מירון שגם תרגם את הספר. אחרית הדבר נותנת משמעות עמוקה יותר לרעיונות המובאים בספר ועוזרת להבין נקודות, והקשרים היסטוריים ותרבותיים שמי שלא מעורה בהיסטוריה התרבותית של התקופה לא יוכל להבין תוך כדי קריאה.
לסיכום סוד הצלחתו של הספר הוא בפשטותו הנראת לעין. הוא ניתן לקריאה מהנה שיטחית ומצד שני אפשר לקרוא אותו ברמה מעמיקה מאוד ולהתחקות אחרי נקודות היסטוריות, תרבותיות ותורתיות (טביה מצטט רבות את התורה והמשנה, כמובן כראות עיניו ובהתאם לצרכיו) רבות. דמותו הססגונית, הפשוטה והחמה של טביה גורמות לנו להזדהות איתו ועם עלילותיו, ובכך עוזרת להפוך את טביה החולב לדמות מרכזית באוצר הדמויות והפולקלור היהודי.

מקסים מקסים מקסים!!!
הקשבתי לו בהקראת נתן דטנר, שרק הוסיף להנאה המרובה מהספר (ממש בחירה מעולה!!!)
על אף כל הצרות שקורות לטביה החולב והחיים הלא פשוטים של יהודי רוסיה בגולה, הספר מלא באופטימיות, הומור ונימה "יידישית" משעשעת.
לא הפסקתי לחייך לאורך כל הספר (אולי כי כל סגנון הדיבור פשוט הזכיר לי את הסבתא האשכנזיה שלי?)

שורה תחתונה: ספר שעושה טוב על הלב. פשוט לקרוא.

אל הספר הגעתי, כמו רבים אחרים, דרך המחזמר המצליח "כנר על הגג", שהוא אהוב עלי מאוד. רציתי לקרוא את המקור.
התברר לי שהמקור שונה באופן קיצוני מהמחזר שיצרו ממנו. במקור לטביה יש 7 בנות (ולא חמש), וסיפור העלילה שונה לגמרי. בין השאר הוא (כמעט) מבקר בארץ ישראל, מאבד את כל בנותיו, לבד מאחת, אל חיים קשים ומרים או מוות בטרם עת, עובר עלילות מצחיקות וטרגיות כאחד עם הגויים להם הוא מוכר את מוצריו, ולבסוף מגורש, יחד עם כל יהודי האזור, מרוסיה.

לא קראתי את התרגום הישן, אבל התרגום החדש של דן מירון עושה חסד בכך שהוא מצליח בדרך פלא לשלב את האווירה והשפה היידישית המפולפלת, וגם לתרגם כל זאת לעברית. טביה החולב הוא דמות מרתקת בעלת פנים רבות, סוג של "איוב" מודרני, ומדהים איך הוא מוצא בכל טרגדיה שנקרית בדרכו על כל צעד ושעל אופטימיות ואהבה לאל שכמו שכח אותו.

רק מה חבל? אחרית הדבר הארוכה כמו הגלות של דן מירון, שלוקח על עצמו לפרשן את דמותו של טביה ואת כל השאר בשביל הקורא. כה וכה הוא משחק, לאורך מעל 50 עמודים, במחשבות פילוסופיות מפולפלות, אבל לא משאיר לקורא מקום למחשבה. זוהי חפרנות-יתר, אם להיות בוטה. אבל אם להתעלם מהתוספות, "טביה החולב" הוא יצירת מופת שלא תסולא בפז, וטוב שתורגמה מחדש - למען הדורות הבאים.

לעוד כתבות אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/

"צום שלימזל דארף מען נאך האבן מזל" - אם האדם ביש מזל הוא צריך מזל בשביל להצליח [פתגם יידי ידוע].

אגלה לכם סוד, אני לא אוהבת יידיש. יותר נכון, כל פעם שאני שומעת את השפה הזאת, אני מקבלת פריחה. כל זה נעוץ לצערי בטראומת ילדות עתיקת היומין. דמיינו ילדה בת חמש שנגררת אחרי סבתה למפגש שכנות שכונתי. השכנות מרכלות על דא ועל הא, על השידוכים האחרונים, מיתות ובריתות והילדה יושבת לה דומם על השטיח, משועממת עד מוות, מנסה לקלוט רסיסי מידע מהשפה המוזרה אותה היא לא מבינה. קולטת מדי פעם איזה שלימזל, אזוכן ווי, זאי גזונט ואפילו אביסל דרעק רחמנא לצלן. הבנתם את הפואנטה...
תרגומו של דן מירון פטר עבורי את הבעיה. מצד אחד הוא דאג לשמר את הנימה היידישית, את הניגון הכה מיוחד, אך מצד שני הצליח להעביר את העלילה בעברית עכשיוית ועדכנית למדי. דבר אחד העיק עלי בתרגום החדש והוא הערות שוליים שרוכזו כולן בסוף הספר והעובדה שצריך כל רגע לדלג לסוף הספר היא לא נוחה בלשון המעטה. מבחינתי, הערות שוליים צריכות להיות בתחתית הדף או לכל היותר בסוף כל פרק. אבל, כפי שטביה היה אומר, "עכשיו נניח, כפי שאתם אומרים בספרונים שלכם, את בן המלך ונפנה את הבת המלכה".

את שלום עליכם אין צורך להציג וגם טביה, גיבור ספרו "טביה החולב" קיבל את נתח יחסי הציבור שלו, בעיקר בזכות "כנר על הגג", עיבוד שחשף אותו לעיני מיליוני צופים והחדיר את דמותו בתודעת רבים כדמותו של היהודי הגלותי המייצג.
טביה חי עם אשתו גולדה ושבעת בנותיו היפות בכפר אוקראיני ומתפרנס ממכר מוצרי חלב לעשירי הערים הסמוכות. על אף היותו איש בעל מגרעות רבות, גדולתו היא היכולת למצוא טוב בכל רע. האופטימיות שלו, גם כאשר המכות נופלות על ראשו (רובן, אגב תוצאה ישירה או עקיפה של התנהגותו שלו), היא זו שמצליחה לחבב את הדמות של השלימזל והקשקשן הזה על הציבור. טביה הוא איש פשוט ועל אף נוהגו לצטט פסוקי אבות, גמרא ומדרש, הוא בור ועם הארץ. סיפוריו, על אף התוכן העצוב שבחלקן, נשמעים משעשעים וזאת כנראה הדרך שלו להתמודד. בשל היותו של טביה שמרן ובעיני עצמו איש מסורתי (אך לא ממש שומר מסורת), הוא מסתיר רגשות מתחת לקשקשת בלתי נגמרת, ציטוטים אינסופיים ופלפולים מתחכמים. בגלל שבביתו הוא מוקף בנשים, חשוב לו מאוד לשמור על זהותו וכל אימת שרגש אמיתי מאיים לפרוץ את מעטה האופטימיות הוא חוזר על המנטרה שלו "פה, טביה לא יבכה, הרי טביה לא אישה". ביסודו של דבר, טביה הוא איש בעל לב זהב. הוא אוהב את אשתו ואת בנותיו, גם אם לא תמיד מראה זאת כראוי ואוהב גם את הסובבים אותו. הניגוד הזה בין אופטימיות וטוב לב מחד וצרות אופקים ופסיביות מאידך, יוצרים דמות מרתקת ממש.

אחרית דבר מאת דן מירון שופכת אור על דמותו של טביה וחושפת דברים שבין שורות הטקסט.

מומלץ ביותר!

יצירתו הנהדרת של שלום עליכם, טוביה החולב, מגוללת סיפור איוב מודרני על אב לשבע בנות שהגורל מכה בו שוב ושוב. הסיפור מסופר מפי טוביה עצמו, טיפוס חביב וטוב-לב שרוחו לא נשברת על אף האובדן שהוא חווה. נימת המספר מבודחת לרוב, וגם אם היא נסדקת לעתים, תמיד נותר בה זיק של שמחת חיים בדמות ציטוט מסולף מהמקורות או אמרת-כנף משעשעת, שבהם טוביה כל-כך אוהב להתהדר.

לא במקרה עובד הספר הן להצגה והן לסרט (“כנר על הגג"), תורגם לשפות רבות וקשה למצוא אדם שלא שמע עליו. הסיפור של טוביה נוגע ללב, הוא כתוב כאגדה שיש בה סדר גאומטרי וכרונולוגי, ורצף של מכות שכל אחת נוראה מקודמתה. פרקי הספר כתובים בהתאם למכות שניחתות על טוביה, ובסיום כל פרק ניכר בו בכל-זאת שמץ של השלמה, אופטימיות זהירה, ותחושה שיכול להיות יותר גרוע. הרבה מקסמו חב הספר לטוביה החולב. שלום עליכם עושה כאן מה שעושה לארי דייוויד עם דמותו של ג'ורג' קוסטנצה מ"סיינפלד". טוביה, כמו ג'ורג', מתחבב על הציבור דווקא מכיוון שהוא בנוי ממגרעות רבות כל-כך. בעיבוד להצגה או לסרט הדבר בולט כפליים, כאשר רק הנוכחות של טוביה על הבמה או המסך יש בה בכדי להעלות חיוך, הזדהות וציפיה למוצא פיו.

ומה שעושה הספר בצורה כל-כך נפלאה, מצליח התרגום איכשהו לקלקל. בהקדמה לספר פותח דן מירון ואומר- אמנם הספר תורגם כבר ארבע פעמים לעברית, אבל בתרגום שלי יש משהו חדשני. המתרגם כמו חזה את החצים שיכוונו לעברו ופתח את הספר בהתנצלות יומרנית. ואכן לא בטוח שתרגום חדש היה כל כך נחוץ לספר, וודאי שלא תרגום כזה. התרגום של מירון מנסה להיות קול ומגניב ולהתחנף לקוראיו, ואונס על שלום עליכם סלנג מודרני ושפת רחוב. דוגמאות? בבקשה: “אם כך, היא אומרת, אז אתה באמת דפוק בראש, בכל הרצינות" (עמ' 68), “גוץ, שחרחר, מה-זה כיעור" (עמ' 83), “הוא מת על – הוא אומר - …הבת שלך" (עמ' 89), “היא מסתובבת עם עיניים נפוחות" (עמ' 94), “השתגעת או התחלקת מהשכל?” (עמ' 109), “חבל על הזמן שלך" (עמ' 114), “מאיפה אני יודע שמישהו לא קילל אותי עם הילדים שלי?” (עמ' 131).

שאלתי את עצמי אם כל-כך נורא לחלל את שלום עליכם עם תרגום שמנמיך את השפה לגובה העיניים של העם. ואז בחרתי להניח בצד את ההתנגדות האינסטינקטיבית שלי למעשים דמגוגיים מסוג זה (כשם שאני מתנגדת ללימוד תנ"ך מתוך חוברות קומיקס סלנגיות בבתי-הספר היסודיים) ולהעמיד את התרגום במבחן חווית הקריאה. ובכן, הקריאה בטוביה החולב המשונמך לא זורמת, הביטויים העכשיויים כופים את עצמם לתוך תחביר שזועק יידיש, והמילים הצבריות אינן מותאמות לאקלים המזרח-אירופאי. הקריאה מגמגמת ומקרטעת בין שפה גבוהה ונמוכה ובין הכפר האוקראיני וארץ ישראל.

כמו בהתעקשות המתחכמת של דן מירון לקרוא לגיבור "טביה" ולא "טוביה" (על-אף שצייד עצמו באליבי בהקדמה לספר), יש משהו מאוד לא אינטואיטיבי בתרגום. נראה כאילו דן מירון הקצין בכוונה את נומך התרגום, כאשר התרגום הטבעי היה מתקבל הרבה יותר על הדעת. כאילו לא די בכך, בכל עמוד מופיעות פה ושם ספרות קטנות שמפנות לביאור של המתרגם בסוף הספר. כך שהקורא לא רק שנאלץ לקרוא תרגום מעייף, הוא נאלץ לעשות זאת כאשר אצבע אחת שלו נעוצה בגוף הספר והשניה בקצהו, ולקטוע רצף קריאתו בדפדוף הלוך-ושוב לאחוריו של הספר. ולמרבה האירוניה, בחלק מהמקרים מדפדף הקורא לסוף הספר רק כדי לגלות הערת מתרגם שמנסה להצדיק החלטת תרגום כזאת או אחרת ומסנגרת על הבחירה לעומת הבחירות שעשו המתרגמים הקודמים.

לאחר שניחתות על טוביה מיני מכות ויסורים והספר מגיע אל סופו, מצרף המתרגם מכה משלו - אחרית דבר בת לא פחות מחמישים ושלושה עמודים (עמ' 183-236). ומה באחרית הדבר? מעין בוק-ריפורט המכיל ניתוח פרופיל פסיכולוגי של טוביה. באופן מוזר ומפתיע, אחרית הדבר כתובה באופן בלתי נהיר בעליל לדוברי שפת רחוב, ומתובלת בלא-מעט לועזית. דוגמה: “ומהו הדבר המביא את "שלום עליכם" של הסיפור, אשר, כאמור, קשור קשר הדוק עם שלום עליכם ההיסטורי-הביוגרפי, להיכנס לסימביוזה המחשמלת הזאת המבוססת על קשרי העברה מתהדקים והולכים?” (עמ' 232 – סימני הפיסוק במקור). באחרית הדבר בוחר המתרגם לפרט את כל מגרעותיו של טוביה (שוביניסט, גוזמאי, קנאי, בור ועוד), שכנראה לא התחבב עליו יתר על המידה. ואני טוענת שאין בכך כל צורך, אנחנו לא עומדים להתחתן עם טוביה אלא רק לקרוא את סיפורו, ומלבד זאת, להתייחס לטוביה כאל דמות סוררת שיש למנות את חסרונותיה זה כמו לבוא בטענות ללארי דייוויד על כך שג'ורג' הוא לא-יוצלח עצלן ומגוחך – זה פשוט מוציא את כל הכיף מהעניין.

מי מאיתנו לא מכיר את טוביה החולב? ואת הרפתקאותו במחזה כנר על הגג? אז יש לי הפתעה בשבילכם, יש ספר שמבוסס על ההצגה, בצורה הומרסטית במיוחד, מרגשת ואישית. למרות שאת ההצגה בקאמרי לא ראיתי, ראיתי את ההצגה בהכתרה של אולפנא באיזור שלי, אבל את העלילה אני מכירה היטב. את תלאותיו של טוביה החולב, באנטבקה באוקראינה, יהודי בגולה וחיו עם שבעת בנותיו, ואשתו גולדה. הוא מתמודד עם פרנסתו, ולחפש לבנותיו בחורים משכמה מלאה שיתחתנו, משום מה השידוכים לא צולחים, הם לבסוף מוצאים את המיועד בדרכים מיוחדות. אחת מהם מתחתנת עם חייט, השנייה עם סטודנט שמסובך עם החוק, השלישית מתחתנת עם גוי וטוביה לא מוכן לדבר עימה, בספר מבוסס על שאר בנותיו, בהצגה הן לא מופיעות, אך בספר גם נוסף לסיפור יש גם פרשנות מיוחדת. יש הטוענים שדמותו של ''טוביה החולב'' היא אנדרדוג, היא הדמות המרכזית. בשפה התנ''כית יש שמשווים אותו לאיוב, בשפה האומנותית הקולונועית אני מניחה שיש אלמנטים דומים ל''סאלח שבתי'' ללא קשר שמי שמשחק בשני הסרטים הוא ''חיים טופול''. למרות כל הצרות שעוברות על טוביה יש סוג של הומור בספר, הומור ציני, אבל הומור שנון בריח של פעם, בריח של השטייטל של המאה ה20. אז אם אתם מעוניינים לקרוא מוזמנים למצוא את כתביו של שלום עליכם בספריה,ואם לא ההצגה מומלצת ביתר מידה.

נו, מה אפשר עוד להוסיף...
אדם שזה מכבר נואש מהאושר שלו עצמו בעולמנו העוין והמלא כרימון בצרות,
שיורדות עליו בצרורות וללא הזהרה,
נחוש לפעול כמיטב יכולתו ולאפשר לבנותיו לטעום מהאושר שהחיים לעיתים רחוקות מציעים.
שאם לא הוא הרי שלפחות בת אחת תגשים משהו מהחלומות שלו...

לא כמו המהדורות הישנות