“כמה דברים שלמדתי מקריאת טביה החולב. דבר ראשון, שמו, כפי שאפשר להסיק משם הספר, הוא טביה (Tevye) לא טוביה, כן, מה ששמעתם. מדובר ביהודי שגר בשטעטל מזרח אירופאי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ומדבר יידיש, לא ברפתן מקיבוץ בעמק הירדן. הלאה: התואר חולב עשוי להטעות, מכיוון שאצבעותיו של טביה לא נגעו ולא ייגעו בעטיני פרה. את התענוג הזה הוא משאיר לאשתו ולבנותיו. הן חולבות את הפרות, מגבנות גבינה וחובצות חמאה, ואת כל התוצרת המגובננת הזאת נושא טביה בעגלתו הרתומה לסוס בלי שם, ומוביל אל יהופץ (קייב) ובויבריק (פרבר של קייב) ואחרון חביב: הקשר בין הספר של שלום עליכם ובין הסרט ההוליוודי שנעשה בעקבותיו הוא קלוש למדי. ראשית, אין בו שום כנר, לא על הגג, לא בבוידעם, לא במרתף, בבית הכנסת או בבית המרזח. אין בו אפילו יא בא די בי יא בא די בי די בי דם אחד לרפואה. בכלל, החיים של טביה כל כך קשים שלא פלא שאין לו חשק לשיר. בניגוד לסרט, בספר יש לטביה שבע בנות ועלילותיהן של חמש מהן מסופרות. ואם שם, אצל טופול, הכי גרוע זו בת שנישאת לאיכר אוקראיני, גוועלד, חכו שתשמעו מה קרה לבתו הרביעית של טביה, שפרינצה.
כל בני משפחתו של טביה מתים או נפוצים לכל רוח, ואם לא די בכך, הרי אי אפשר להיות יהודי מזרח אירופאי בלי לעבור איזה גירוש (פרשת "לך לך" בלשונו של טביה) או פוגרום קטן (פרשת בלק)
אז מה נשאר לו לטביה אחרי כל האסונות שפוקדים אותו? הוא חי מטרגדיה לקטסטרופה, מגירוש לפוגרום, ומה שמחזיק אותו איכשהו יציב היא האמונה התמימה בבורא ושטף הפסוקים והמדרשים שהוא מצטט - לרוב באופן שגוי ומשובש - באופן כמעט אובססיבי. הצטטת הזו מאפשרת לו להתגבר על רגשי הנחיתות מול גבירים ונגידים, שכיסיהם גדושים ברובלים אבל לא יודעים צורת פסוק. כשטביה נתקל בעשיר מופלג כזה הוא בדרך כלל ממציא לו ציטוט תלמודי שלא היה ולא נברא, לועג, בלב, לבורותו של הגביר, ומרגיש שהוא דפק את המערכת (זה קצת הזכיר לי את הדתיים בצבא שמבקשים מהמפקד חופשה בגלל צום זכריה)
עניין לשוני מעניין הוא הביטוי 'לאפות כעכים' שמופיע כמה פעמים בספר, משמעות הביטוי היא, בפשטות, למות, והוא מהדהד את 'הלך למכור בייגלאך' מהסדרה שטיסל, שפירושו זהה, כלומר, נהיה בר מינן. אני מניח שיש מקור יידי משותף לביטויים הקרובים.”
