“אנרי שארְיֶיר, פרפר (פפיון, בצרפתית), עבריין קטן לכאורה ממונמרטר, פריז, מואשם בצדק או שלא בצדק, ברצח סרסור. על כך הוא משלם בעבודת פרך כשהמאסר הוא מאסר עולם. עונש כבד, כשלא ברור כלל שזה היה רצח, הריגה במקרה הטוב. ולמה פרפר? בגלל קעקוע של פרפר על חזהו.
החלק בו בילה פרפר כלוא את הזמן הרב ביותר הוא האי סן-ז'וזף, אחד משלושה איים המכונים איי הברכה, אי אחר הוא אי השדים. דרייפוס, כן? 13 שנים ארכה הכליאה עד ההמלטות הבאה. חצי מהספר מספר על הבריחות השונות והמשונות ועד שנתפס ונכלא במקום בו הבריחה כמעט בלתי אפשרית.
פרפר מנסה בכל בריחה להגיע למקום בו אין הסגרה לצרפת של שנות השלושים במאה העשרים. מצד שני, הוא רוצה להגיע למקום בו יהיו מוכנים בכלל לקלוט אסיר נמלט. למרבה הפלא, הבריחות לפה ולשם מתקבלות יפה, פרפר מבלה לא רע בכלל במקומות אליהם הוא מגיע עד להעברה הבאה, דואגים לו למזון ולבוש הולמים ומקווים עבורו לטוב.
אחד המקומות אליהם הגיע הוא מושבה של אינדיאנים, שרגל אדם לבן אולי דרכה בה, אבל זה היה המקסימום אותו עשה. למרבה הפלא, ויש הרבה פלא במקומות מהם ברח ולמקומות שהגיע אליהם (ה)פרפר, גם הפעם נרשמה הצלחה. במקרה של האינדיאנים, איכשהו סודר שהוא יגור ביניהם ולא נרשם הזמן, לא שהיה היכן ובמה לרשום, מתי הוא עוזב. כל כך יפה התקבל הבלונדיני הצעיר הזה, הלבנבן ונטול הדמיון לאיזשהו אינדיאני, שההמשך בכלל מפליא שאישה מסודרת עבורו לתמיד ומרוב קנאה גם אחותה מצטרפת, עד שבטן מכריסה לה, ויותר מאחת. האם מישהו בכלל רמז תוך כדי שליית הפנינים, עיסוקם העיקרי, הכנת הדגים על האש והעברת היום במזג אוויר נפלא ושמש חמימה על ערסל, כי פרפר צריך לנדוד הלאה? ופרפר באמת נודד, כי זה ביצר שלו, כמו ביצר של הצרעה בבדיחה עם הצפרדע. מה בדיוק עבר לו בראש מהפינוק האינסופי? אז נכון שאדם שבא מחירות, שוויון, אחווה רוצה לשוב ולקבל את החירות שלו, ולשוב לבתי המרזח של המונמרטר. אזור מפנק עם אינדיאנים טובי לב, מאות פנינים בשקית, יחסי מין חופשיים, אוכל ישר מהים ופרי מהעץ כנראה שאין בהם די. וזו בדיוק נפילה מהדבש אל הפחת. נפילה כואבת. פרפר שב אל הים, נתפס והפעם אין פתח תקווה, אין חריץ להשתחל דרכו.
ההגעה אל סן-ז'וזף מוגדרת כמקום אליו מגיעים, לא חוזרים, בטח לא נורמליים. ממש כרטיס בכיוון אחד. אחרי שהות קצרה במקום, הוא עצמו מתפלא על צרפת הליברלית ועל יכולתה ליצור כלא כל-כך ברברי. ובכל זאת, כאן פרפר כבר מוכר ויוצר לעצמו שם של "גבר" ואדם שמילה אצלו היא מילה ואתו לא מתעסקים. הכל ביושר וללא אלימות. עבודות הפרך נחשבות כאן לעבודה של שעה ביום, השאר זמן פנוי אפילו ללכת לדוג או לעסוק בתחביבים. למשל, ייצור מטבעות לזכרו של כלוא מפורסם אחד ומכירתם כמזכרות. מי הכלוא המפורסם? דרייפוס, נו. עד כדי כך זה נוח יחסית לכלא שמיד מתארגנת המחשבה כיצד בורחים מכאן, כי כך הפרפר פועל. כל עוד זה כלא, חובה לברוח ממנו. בהתחלה זה אכן טוב, מתארגנים לעזור לו, אלא שלרעתו פועלים חורשי רע וזה נגמר רע, אלים ושמונה שנות בידוד נגזרות לאחר משפט, כשארבע וחמש שנים הן גבול יכולתו של אדם לשרוד חי או חי ונורמלי. וגם כך ההפתעות לא נגמרות וההדרדרות הבריאותית המאפיינת את השוהים בבידוד, בחוסר חשיפה לשמש ומזון ירוד, כל אלה משתנים בגלל פרפר אחד, כזה היודע ליצור את השינויים אצל מפקדים קשוחים ורופאים נטולי ציוד ותרופות.
איכשהו מצליח פרפר לגרום להעברתו לאי השדים. באי הזה, הקטן בשלושה המרכיבים את איי הברכה, מתחיל שלב נוסף. פרפר יושב על הספסל עליו ישב לפניו דרייפוס ומהרהר בשמונה הפעמים בהם הצליח לברוח מכלאו. שמונה נוסף הוא גיל ילדיו עתה משתי האינדיאניות שהיוו את נשותיו באותו שבט נטול חוקים, קידמה ונאורות, ובכל זאת הם מתנהגים בצורה הטבעית ביותר, הרגועה ביותר, המהנה ביותר והאנושית ביותר. כשיש זמן, חושבים.
ואז זה מכה בו כברק. הנה האפשרות לבריחה מאי השדים, מהאי עם המוניטין הגרועים ביותר בענייני בריחה. והפרפר פורש שום כנפיו, כאותו לבנין הכרוב שלא נח לרגע במעברו ממקום למקום. זו הבריחה התשיעית ותהיה גם עשירית, אלא שלא מכלא. וכדי לא לייגע אזכיר רק שמועדון קם ונפל, גם ביצה טובענית היתה ושני סינים עם חזיר קטן המבין מנדרינית...
בסופו של דבר מוכיח פפי, כינוי חיבה, הרבה חיבה, שהזדמנות שניה מגיעה לכל אדם. בוונצואלה, לא בצרפת.
גם הסרט הוא סיפור לא קטן, זה מ-1973, אבל זה כבר סיפור אחר. שמות כבדים עפו שם כסטיב מקווין ודסטין הופמן, ואחד מכותבי התסריט הוא לא אחר מדולטון טרמבו (ג'וני שב משדה הקרב).
לרוח האדם אין כנראה קץ, גם לא כשמדובר בטייפון ובסירה המתנהגת כקליפת אגוז.”
