אנרי שארְיֶיר, פרפר (פפיון, בצרפתית), עבריין קטן לכאורה ממונמרטר, פריז, מואשם בצדק או שלא בצדק, ברצח סרסור. על כך הוא משלם בעבודת פרך כשהמאסר הוא מאסר עולם. עונש כבד, כשלא ברור כלל שזה היה רצח, הריגה במקרה הטוב. ולמה פרפר? בגלל קעקוע של פרפר על חזהו.
החלק בו בילה פרפר כלוא את הזמן הרב ביותר הוא האי סן-ז'וזף, אחד משלושה איים המכונים איי הברכה, אי אחר הוא אי השדים. דרייפוס, כן? 13 שנים ארכה הכליאה עד ההמלטות הבאה. חצי מהספר מספר על הבריחות השונות והמשונות ועד שנתפס ונכלא במקום בו הבריחה כמעט בלתי אפשרית.
פרפר מנסה בכל בריחה להגיע למקום בו אין הסגרה לצרפת של שנות השלושים במאה העשרים. מצד שני, הוא רוצה להגיע למקום בו יהיו מוכנים בכלל לקלוט אסיר נמלט. למרבה הפלא, הבריחות לפה ולשם מתקבלות יפה, פרפר מבלה לא רע בכלל במקומות אליהם הוא מגיע עד להעברה הבאה, דואגים לו למזון ולבוש הולמים ומקווים עבורו לטוב.
אחד המקומות אליהם הגיע הוא מושבה של אינדיאנים, שרגל אדם לבן אולי דרכה בה, אבל זה היה המקסימום אותו עשה. למרבה הפלא, ויש הרבה פלא במקומות מהם ברח ולמקומות שהגיע אליהם (ה)פרפר, גם הפעם נרשמה הצלחה. במקרה של האינדיאנים, איכשהו סודר שהוא יגור ביניהם ולא נרשם הזמן, לא שהיה היכן ובמה לרשום, מתי הוא עוזב. כל כך יפה התקבל הבלונדיני הצעיר הזה, הלבנבן ונטול הדמיון לאיזשהו אינדיאני, שההמשך בכלל מפליא שאישה מסודרת עבורו לתמיד ומרוב קנאה גם אחותה מצטרפת, עד שבטן מכריסה לה, ויותר מאחת. האם מישהו בכלל רמז תוך כדי שליית הפנינים, עיסוקם העיקרי, הכנת הדגים על האש והעברת היום במזג אוויר נפלא ושמש חמימה על ערסל, כי פרפר צריך לנדוד הלאה? ופרפר באמת נודד, כי זה ביצר שלו, כמו ביצר של הצרעה בבדיחה עם הצפרדע. מה בדיוק עבר לו בראש מהפינוק האינסופי? אז נכון שאדם שבא מחירות, שוויון, אחווה רוצה לשוב ולקבל את החירות שלו, ולשוב לבתי המרזח של המונמרטר. אזור מפנק עם אינדיאנים טובי לב, מאות פנינים בשקית, יחסי מין חופשיים, אוכל ישר מהים ופרי מהעץ כנראה שאין בהם די. וזו בדיוק נפילה מהדבש אל הפחת. נפילה כואבת. פרפר שב אל הים, נתפס והפעם אין פתח תקווה, אין חריץ להשתחל דרכו.
ההגעה אל סן-ז'וזף מוגדרת כמקום אליו מגיעים, לא חוזרים, בטח לא נורמליים. ממש כרטיס בכיוון אחד. אחרי שהות קצרה במקום, הוא עצמו מתפלא על צרפת הליברלית ועל יכולתה ליצור כלא כל-כך ברברי. ובכל זאת, כאן פרפר כבר מוכר ויוצר לעצמו שם של "גבר" ואדם שמילה אצלו היא מילה ואתו לא מתעסקים. הכל ביושר וללא אלימות. עבודות הפרך נחשבות כאן לעבודה של שעה ביום, השאר זמן פנוי אפילו ללכת לדוג או לעסוק בתחביבים. למשל, ייצור מטבעות לזכרו של כלוא מפורסם אחד ומכירתם כמזכרות. מי הכלוא המפורסם? דרייפוס, נו. עד כדי כך זה נוח יחסית לכלא שמיד מתארגנת המחשבה כיצד בורחים מכאן, כי כך הפרפר פועל. כל עוד זה כלא, חובה לברוח ממנו. בהתחלה זה אכן טוב, מתארגנים לעזור לו, אלא שלרעתו פועלים חורשי רע וזה נגמר רע, אלים ושמונה שנות בידוד נגזרות לאחר משפט, כשארבע וחמש שנים הן גבול יכולתו של אדם לשרוד חי או חי ונורמלי. וגם כך ההפתעות לא נגמרות וההדרדרות הבריאותית המאפיינת את השוהים בבידוד, בחוסר חשיפה לשמש ומזון ירוד, כל אלה משתנים בגלל פרפר אחד, כזה היודע ליצור את השינויים אצל מפקדים קשוחים ורופאים נטולי ציוד ותרופות.
איכשהו מצליח פרפר לגרום להעברתו לאי השדים. באי הזה, הקטן בשלושה המרכיבים את איי הברכה, מתחיל שלב נוסף. פרפר יושב על הספסל עליו ישב לפניו דרייפוס ומהרהר בשמונה הפעמים בהם הצליח לברוח מכלאו. שמונה נוסף הוא גיל ילדיו עתה משתי האינדיאניות שהיוו את נשותיו באותו שבט נטול חוקים, קידמה ונאורות, ובכל זאת הם מתנהגים בצורה הטבעית ביותר, הרגועה ביותר, המהנה ביותר והאנושית ביותר. כשיש זמן, חושבים.
ואז זה מכה בו כברק. הנה האפשרות לבריחה מאי השדים, מהאי עם המוניטין הגרועים ביותר בענייני בריחה. והפרפר פורש שום כנפיו, כאותו לבנין הכרוב שלא נח לרגע במעברו ממקום למקום. זו הבריחה התשיעית ותהיה גם עשירית, אלא שלא מכלא. וכדי לא לייגע אזכיר רק שמועדון קם ונפל, גם ביצה טובענית היתה ושני סינים עם חזיר קטן המבין מנדרינית...
בסופו של דבר מוכיח פפי, כינוי חיבה, הרבה חיבה, שהזדמנות שניה מגיעה לכל אדם. בוונצואלה, לא בצרפת.
גם הסרט הוא סיפור לא קטן, זה מ-1973, אבל זה כבר סיפור אחר. שמות כבדים עפו שם כסטיב מקווין ודסטין הופמן, ואחד מכותבי התסריט הוא לא אחר מדולטון טרמבו (ג'וני שב משדה הקרב).
לרוח האדם אין כנראה קץ, גם לא כשמדובר בטייפון ובסירה המתנהגת כקליפת אגוז.

ספר הרפתקאות יוצא מן הכלל, הכתיבה אינה מסאית ומזכירה ספרי זכרונות, אך הסיפורים המסופרים נותנים לך הצצה לרבדים שונים של החברה במאה הקודמת ומספרים דרך זכרונותיו של איש אחד את מסעם של רבים.
הסיפורים שמספר הנרי שרייר מפעימים ובוודאי אמליץ לכל חובב הרפתקאות ותרבויות לקרוא ספר זה.
קל לקריאה.

מעטים מאוד המקרים בהם אני נשארת חסרת מילים, הרגעים הללו ליוו אותי לאורך הספר כולו,
נאבקתי עם עצמי על מנת לכתוב ביקורת זו, כי רציתי להשאיר את החוויה שלי עם "פרפר" אישית, אך אני בכל זאת כותבת, כמו שאתם קוראים, כי אני לא רוצה להיות אנוכית.

מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה, כעסתי על עצמי שדברים גופניים כמו שינה או צמא מטרידים אותי, גורמים לי להניח את הספר ולהתנתק, לקראת סוף הספר מצאתי את עצמי יושבת על קצה הספה, כוססת את ציפורניי, מסורה כל כולי למסעותיו של הנרי.
ברור לי שהביקורת הזו לא עושה חסד עם הספר ולכן אני מקצרת,

במשפטים הלקוחים מההקדמה ונכתבו בידי ז'אן-פייר קאסטלנו:
"ההרפתקה, האומללות וחוסר הצדק המשווע ביותר אינם ערובה לספר טוב...נחוץ כישרון שיביא את הקורא לכך שיראה, יחוש ויחיה את הדברים, כאילו הוא עצמו היה שם, ראה הכל, חש וחי הכל"

שקראתי את זה לא באמת הכנתי את עצמי לכך,

אבל הייתי שם, ראיתי, חשתי, חייתי את הכל כאילו הייתי שם בעצמי, וזו הייתה חוויה יוצאת דופן.
חוויה שאני עדיין חווה, למרות שאחרון הדפים כבר נקרא.

אין לי שום כוונה לספק סיבה לשלוח אותי לבית-הסוהר, אבל אם אמצא את עצמי שם אדע למה לצפות. ביקרתי בבתי-כלא בכמה יבשות, בתקופות שונות ולפרקי זמן מתחלפים, והתמונה תמיד חוזרת על עצמה. הרוזן ממונטה כריסטו ועלובי החיים. רזיסטאנס, בלתי שביר ומלך עכברוש. מי שאכל פעם מצלחת של פח, השתיין, לבד בברלין. שאנטראם. בכולם מתוארים חיים בהסגר, בין ארבע קירות או במחנה, בגלל פשע או עלילה, בזמנים רגילים או בעתות מלחמה. לדוגמית זו נוספו עוד גיחות רבות, כך שבהחלט ניתן לכנות אותי אסירת-עמודים-מועדת.

התובנות שאספתי: לעולם אל תלשין. בחר את החברים הנכונים, אלו שתקריב למענם הרבה והם למענך. כולם צריכים לדעת שיש לך חברים שיקריבו הרבה למענך. היה קשוח אבל הוגן כלפי שאר האסירים. עני חשוב כמת. גם אביון מפגיון. קנה לך קשרים. קנה אותם בסיגריה, בארוחה או בכל טובת הנאה אחרת. שמור על שגרת יום. זכור שאתה פרנסת הסוהר, שניכם תלויים זה בזה, אתה קצת יותר. אל תספק סיבות להישלח לצינוק. אם הגעת לצינוק שחרר את הדמיון מכבליו. הזהר לא להתבלבל עם אזיקי הדמון. אין בעולם בית-כלא שמור מכדי לברוח ממנו. צריך אומץ מטורף כדי לברוח מבית-כלא. רוב הבריחות נכשלות. למלשינים אין תקווה.

פרפר הוא כינויו של מחבר הספר הנרי שרייר, יליד צרפת, אשר ניתן לו על שם קעקוע הפרפר על חזהו. בשנת 1931, בגיל 25 בלבד, נשפט הנרי למאסר עולם עם עבודת פרך במושבת העונשין בגיאנה הצרפתית. מיומו הראשון בכלא עמדה מול עיניו מטרה אחת בלבד: לברוח. לעשות הכול כדי לא לשקוע במה שכינה "שביל הריקבון". מסכת הבריחות הפנטסטית מתחילה בבריחה מוצלחת, אבל ערימת הדפים בצד השמאלי מגלה שהשמחה מוקדמת. תפיסה, שוב בריחה, ואז הסגרה. עוד כמה ניסיונות כושלים. בריחה, הלשנה מכוערת. נדמה שהעולם כולו עשה יד אחת במטרה לגלגל את פרפר חזרה לגולם. בין ניסיון לניסיון עוברות שנים. חלק מהבריחות הביאו אותו לפרפר בין חיים למוות. הוא מצליח לשרוד בזכות תושייה ואומץ בלתי רגילים, מכלכל את צעדיו ע"פ חוקי הכלא באופן מושלם מבלי להסכין לחיים האלו ולו לרגע.

העמודים הראשונים אפופים באווירה מעט קודרת, המתפוגגת במהרה אל מול תקוותו המדבקת של פרפר ואמונתו הבלתי ניתנת לערעור ביכולתו להיחלץ ולשקם את חייו. חלק מן הקטעים לא קלים לקריאה, אך אלו רק הופכים את כוחו של פרפר לא ליפול לייאוש למפעים עוד יותר. לצד החלקים הקשים יש גם גילויים רבים של טוב לב מצד זרים מוחלטים. פרפר מצטייר כמנהיג, אדם שעומד בדיבורו ואהוב על חבריו, ואת סיפורו הוא מספר בחסד, בלי יומרות וגינונים, רק סיפור בצורתו הטהורה. מרתק ומלא השראה, נמשכתי כמו פרפר...

"פרפר" הוא ספר שתפס את העין שלי כבר שנים, בגלל הכריכה שאי אפשר לטעות בה והיעדרו המסקרן של תקציר. אבל דווקא בגלל זה אף פעם לא לקחתי אותו כדי לקרוא, עד שספרנית שאני עובדת איתה אמרה לי שאני מוכרחה. אם חייבים אז חייבים.

פרפר הוא גיבור הספר, שנידון על לא עוול בכפו לעבודת פרך במושבה הצרפתית בגינאה. פרפר, כמין מונטה-כריסטו מודרני מחליט שהוא יברח ויהי מה, ואז יפנה לנקום בתובע, בעדים ובמשטרה. העונשים על בריחה הם נוראיים יותר מהמאסר עצמו, אבל פרפר מסרב להירתע. הוא מתכנן בריחות, חומק, נאבק, בורח, נתפס ומיד מתכנן בריחה חדשה.
האמת היא שמדובר באחד הספרים המזעזעים ביותר שקראתי. תיאורי עבודת הפרך, רשעות הסוהרים, הקלות שבה משיתים עונשים גופניים מחרידים ומחסלים אחד את השני היא נוראה. אין מזון ראוי, אין תנאים היגייניים ואין מה לדבר על תוכניות שיקום. כמו שמציין פרפר, ארצו ה"תרבותית" אינה מוכנה להכיר בו כאזרח שעשוי לתקן את דרכיו (שלא היו פסולות לכתחילה, במקרה שלו) וכל מה שהיא יודעת הוא להעניש באכזריות. אחד הקטעים הקשים ביותר בספר הוא החזרתו של פרפר לבידוד, כעונש על הסתבכות. הבידוד הוא בידוד מוחלט- מחברה, מדיבור, מטיפול, אפילו מאור שמש. בכוחות לא ייאמנו הוא מצליח לעבור שם שנתיים של כלום מוחלט, של צעידה הלוך ושוב בתא ושל דמיונות על חיים אחרים. כשהוא מוחזר לשם שנית, הפעם לשמונה(!) שנים, כשהקורא עוד רגע פורץ בבכי הוא חושק שפתיים ומחליט למנות את הזמן ביחידות של חצי שנה. מדהים.

מה שבאמת בלתי נתפס בספר הוא שמדובר בסיפור אמיתי לחלוטין, שהתרחש לא בימי הביניים החשוכים אלא בין 1933 ל1944, ימים של חושך אחר. כמו שאפשר להבין, הנחישות והאומץ של פרפר מעוררי השראה ומרשימים אפילו את הסוהרים הקשוחים. ההרפתקאות והבריחות מאי לאי, מכלא לכלא, חברויות אמיצות ועסקאות מפוקפקות, הן מתכון לספר מרתק ובאמת, למרות שהסיפור קשה מאוד, לא הצלחתי לעזוב אותו באמצע. הספר לא קל לעיכול, אבל אין ספק שהוא משאיר המון חומר למחשבה. לא לבעלי לב חלש.

* מכיל פרטים מהעלילה****


שנות השלושים בצרפת, בחור חף מפשע נשפט למאסר עולם ועבודות פרך.
הנרי שרייר, פאפיון ( פרפר בצרפתית) , משתף אותנו בספר אוטוביוגרפי , במסע הארוך והרצוף תלאות שלו אל החופש.
כאשר כוח הרצון ובמידה מסוימת גם הרצון לנקמה הם המוטיבים המרכזיים , שמלווים את פאפיון לאורך כל הספר ומוכיחים ,שאף גורם לא יכול לחתוך לו את הכנפיים.

פאפיון נשלח למושבות העונשין באיים מרוחקים, שנמצאים בדרום אמריקה ,ונאלץ להתמודד עם תנאי כלא אכזריים ונוקשים , שנוגדים את עקרונותיה של צרפת החופשית .

במסע הארוך שלו, הוא פוגש תרבויות שונות ואנשים ,שללא טוב ליבם היה לו מאוד קשה להמשיך הלאה-

ביניהם נמנים:

המצורעים ,שלמרות היותם מחוסרי איברים וכתוצאה מכך- מעוותים , מצאו חמלה כלפיי פאפיון והוסיפו עוד נדבך בדרכו הלאה.

האינדיאנים , שקיבלו את פאפיון לשבט שלהם בניגוד לכל הסיכויים , ונתנו לו הזדמנות להתערבב ולספוג את המנטליות הפרימיטיבית שלהם ולקבל אהבה טהורה מלאלי וזוהרימה.

הסינים , שהיו אתו באחת הבריחות , אופיים השקט והסתגלני גם היוו נדבך חשוב במסעו.

החברים השונים שאסף לאורך הדרך שלמרות פערי שפה , מצאו דרך לתקשר ולהתחבר.

לאורך המסע , ההתמודדות הקשה ביותר היא אל מול איתני הטבע ואכזריותם.

כדי לנצח אותם נדרשו אורך רוח ,סבלנות ועיקשות,

כל דבר עשוי להביא לסיומו של המסע:

ים שטוף כרישים ,
אדמת טיט שעשויה לבלוע אותך ,
תזמון לא נכון של גאות ושפל ועוד.

היה לי כיף להשתתף במסעו מעורר ההשראה של פאפיון .

אם כי , הכתיבה לא סחפה אותי , הרגשתי שבמקומות מסוימים רציתי לקבל תיאור ציורי על המקום והאווירה ודווקא במקומות אחרים לקבל פחות מידע ותיאורים שאינם לצורך.

למרות החלק הזה, אני עדיין ממליצה להשתתף במסע של פאפיון
הספר מלמד הרבה על כוח רצון ועל כך שאסור אף פעם לאבד תקווה.

הספר הטוב ביותר שקראתי עד עתה.
ספר שהיה קשה להניחו מהיד, שנתן הרגשה אמיתית, כנה.
אני חושב שהספר הזה השאיר לי חותם כל כך עמוק בשל העובדה שהסיפור אמיתי ואינו פרי דמיונו של סופר כזה או אחר.
מסוג הספרים שמשאירים חותם, כי אפשר ללמוד מהם, אפשר ללמוד מהם מה ההתנהגות הנכונה, היעילה ובעיקר, שההתעקשות, הרצון וההתמדה מובילים להצלחה.

ספר ההרפתקאות הטוב ביותר שקראתי. ללא תחרות. הספר כתוב בצורה כל כך אותנטית ועל כן חילוקי הדעות שקימים עד היום לגבי אמיתות הדברים שמובאים בספר מבחינתי מובילים רק לשני הסברים אפשריים :1.שהדברים קרו ברובם באמת כפי שמסופרים ע"י הסופר. או 2: שהנרי שרייר הוא סופר בחסד עליון שמסוגל להעביר חוויות הזויות מעולם מטורף שאינן אמת בצורה הכי אמינה שקיימת.
ככל הנראה האמת היא קצת מכל הסבר וכך או כך התוצאה הסופית היא ספר הרפתקאות נדיר שבאמת נדבק ליד . הסיפור המדהים על מתקני הכליאה בגיאנה הצרפתית של תחילת המאה ה-20 , על האסירים הצבעוניים שהיו שם והמחלוקות והקרבות בינהם נופל רק מהסיפור היותר מדהים על שרייר עצמו. האיש שמסמל מבחינתי מאז שסיימתי את הספר , את התעוזה, התושיה ויותר מכל את המאבק הבלתי מתפשר לעבר השגת המטרות העומדות בפניך . ויהי מה.
אל תחכו , כנסו כמה שיותר מהר לעולם האכזר והמדהים במעבי הג'ונגלים של דרום אמריקה, מלווה באיש הכל יכול, רב התושיה , החכם , החזק והנאה (אך ספק גם הרוצח...) , הלא הוא פרפר.

זהו סיפור אוטוביוגרפי על "פרפר" - הנרי שרייר אשר נידון למאסר עולם עם עבודות פרך והגליה מצרפת לגיניאה הצרפתית. הוא מספר על חוויותיו וניסיונות הבריחה הרבים.
הנרי שרייר הוא לא הסופר הטיפוסי, אבל הוא בהחלט מספר סיפורים. לא ברור כמה מתוך הסיפור שלו אמיתי ומבוסס , מה שבטוח הוא שהנרי שרייר היה אדם יוצא דופן גם בדבקות במטרה וגם ביכולות הבינאישיות שלו.
בעקבות הספר חיפשתי ומצאתי באינטרנט תמונות מאי השדים וסן ז'וסף בו היה כלוא. זה מצמרר. לא פחות מצמררת המחשבה שבודאי קיימים מקומות כאלה גם היום בכל מיני מקומות בעולם.
תמיד האמנתי שאדם שלוקח את חייו של מישהו חף מפשע לא מגיע לו יחס הוגן ממני - למה שאני אממן לו שיקום , ארוחות ולינה? שיהיה לו רע! שיסיעו אותו לאי, רחוק ממני ומכל אהוביי.
ישנו פתגם שאומר ש"מי שמרחם על אכזריים סופו שמתאכזר לחפים מפשע" .
הבעיה שהמקומות האלה הופכים לגיהנום עלי אדמות. הנרי שרייר היה בגיהנום ויצא ממנו.