אני מודה, אחרי שקראתי את הספר "שני ירחים" של קריץ' ציפיתי לספר ברמה מאוד גבוהה ואף מתעלה על קודמו, אך זה לא ממש קרה.
קשה לי לומר שהתאכזבתי כי אז זה יהיה לשקר, ולמרות זאת אני מודעת לכך שבאיזה שהוא מקום, כן- התאכזבתי! אבל האם עד כדי כך שבכדי לתמצת הספר אכתוב מילה זו בלבד? לא. ממש לא.
רובי הולר הינו ספר חביב למדי אך לא יותר מזה שלמרות האכזבה לאחר קריאת "שני ירחים" עדיין משאיר חמימות בלב וזיכרון חיובי. עד כמה חיובי זה כבר משתנה מאדם לאדם וטעמו האישי, אבל אני חושבת שכמעט ואין מי ששם את ספר זה תחת כותרת רשימה של ספרים שלא התחבר אליהם.
בניגוד למה שכתבתי בביקורת על "שני ירחים", ספר זה אכן מאוד צפוי ואף משעמם מעט מרוב שניתן לצפות את המתרחש בו, אך עם זאת מאוד נעים לקריאה והצפיות הזו במקרה זה היא לא בהכרח משהו רע בקביעות אלא רק בחלקים מסויימים של הספר בהם מצפים להכי בלתי צפוי שיש- וזה פשוט לא קורה.
לסיכום: ספר חביב- חמדמד שכזה, מזכיר תחילה ברעיונותיו את סדרת הספרים הידועה "מולי מון". לא מעורר התלהבות אבל בכל זאת מומלץ לחובבי ספרי הרפתקאות.

שמעתי כל כך הרבה שבחים על הסרט הזה, ובתור אחת שחובבת ספרים יותר מסרטים- כשראיתי את הספר החלטתי שאני קוראת אותו. ובאמת שאני מצטערת על כך.
לא סיימתי לקרוא אותו מפני שבשלב מסויים לא יכלתי יותר. זהו אחד הספרים הכי משעממים שאי פעם קראתי, על מעשיו של גור כלבים. ממש לא מעניין אותי כמה קקי הוא עשה ביום וכמה פעמים הוא נבח על השכנה, או כמה הוא ילל בלילה עד שהוציאו אותו מהמלונה והכניסוהו לבית.
כשראיתי את הספר חשבתי לעצמי שהכלב הוא רק דרך שונה ומקורית יותר להתחיל עלילת סיפור מצליח, אבל אחרי יותר מדי עמודים שהעלילה לא מתפתחת פשוט התייאשתי. אני באמת לא יודעת איך הספר נגמר אבל אני מניחה שבמשפט צולע על מה מארלי עשה הפעם, בטח משהו כמו "אחרי הכל, מארלי הוא כלב חכם שלא אוכל את המפה של השולחן".
במילה אחת: אכזבה.
לא מומלץ בכלל.

אני מוכרחה להודות, שם הספר בהתחלה לא משך את תשומת ליבי יותר מדי. חשבתי לעצמי שזה עוד יומן של נערה מתבגרת עם כל החוויות שהיא עוברת בגיל ההתבגרות, מה חדש כבר?
אבל אז התחלתי לקרוא עליו ביקורות, ורובן היו ממש טובות. כן כן, הסתקרנתי. לחלוטין.
האמת- גם אחרי קריאת הספר- אני מודה, זהו בהחלט עוד יומן על גיל ההתבגרות. אבל משהו ביומן הרגיל הזה פשוט... מקסים. אני לא חובבת גדולה של ספרים מסוג זה ולמרות זאת פשוט הוקסמתי. משהו בסגנון כתיבה הפשוט של קידר והדרך שלה לתפור מאורעות אחד לשני באופן חלק לחלוטין הפך את הספר לנעים ונוח לקריאה וקל להבנה. קידר הצליחה לשלב יומן עם רעיון רגיל ויומן בלתי רגיל בכלל במקביל. אני מסירה בפניה את הכובע, באמת, כל הכבוד.
כמובן שאת הספר אמליץ לנערים מתבגרים, כי אני ממש לא יודעת עד כמה מבוגרים יהנו ממנו. הוא בהחלט מדבר יותר אל הנערים מאשר לאוכלוסייה הבוגרת, בתוכן, בשפה, בכתיבה... בכל.
ספר מקסים בהחלט. אהבתי מאוד.

מבחן קבלה הינו אחד מאותם הספרים שכתובים באופן מודרני ובשפה יום יומית (יחסית) ועדיין איכותם גבוהה כשל ספרים הכתובים בשפה גבוהה. הספר מעלה כמה מהבעיות היום יומיות שאנו נתקלים בהן יותר מדי ומציג את כל הצדדים בפרשות- ולא רק את הצד שחשבנו שאנחנו מכירים.
מקמל- עתיר מסוגלת להעביר את הרגשות של הדמויות באופן שלא מצליח להשאיר את הקורא אדיש וממש גורם לקורא להגיע ליכולת הזדהות גבוהה איתן.
ספר איכותי ומרגש, גורם לחשוב לא מעט ומשנה דפוסים שונים שעד עכשיו היו לאנשים מסויימים בראש. הרבה זמן לא קראתי ספר מודרני הכתוב כך וכל כך נהניתי ממנו כפי שנהניתי בקריאת מבחן קבלה.
מומלץ לכולם, ילדים מתבגרים ומבוגרים כאחד. אני חושבת שזהו אחד מהספרים היחידים שכל הגילאים מסוגלים להתחבר אליו.

אני זוכרת שכשנתנו לנו את רשימת הספרים ממנה צריך לבחור ספר לעשות עליו יומן קריאה במסגרת שיעורי ספרות השם של הספר קסם לי. כבר משראיתיו לראשונה ידעתי שזה לא עוד סתם ספר מהרשימה (שאת רוב הספרים בה כבר קראתי), זה ספר אחר. מיוחד.
בתחילת הקריאה אני זוכרת שהייתי נורא מבולבלת ושלקח לי יותר זמן מהרגיל להבין מה הולך בסיפור. ההתחלה אף שיעממה אותי מעט, אבל לא יכלתי לעבור לספר אחר כי זה הספר שבחרתי אז הייתי מוכרחה לקרוא בכל מקרה. ואני לא מתחרטת על כך אפילו לרגע!
ספר מרגש וסוחף ומלא בהפתעות! אחד מהספרים היחידים שבהם לא יכלתי לצפות את ההמשך. זה פשוט ספר בלתי צפוי בעליל ואהבתי את זה, מאוד. אחרי שמבינים את המתרחש בספר פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא!
אהבתי את הכתיבה, אהבתי את הניחוח של הספר, אהבתי את העלילה, אהבתי את ההתרחשויות, אהבתי את הרעיון של הדמויות, פשוט התאהבתי בספר.
אחד הספרים המיוחדים ביותר שקראתי. מומלץ לכולם!

קשה לי להאמין שנהניתי מקריאת ספר של ליאת רוטנר, אבל זה באמת קרה. ולא, אני לא חולמת ולא הוזה, באמת נהניתי.
אחרי הכל, את סדרת ספריה המפורסמת "קיץ אחד ביחד" קטלתי בביקורת לא הכי טובה, והנה, המליצו לי לקרוא עוד ספר שלה... כמובן שבהתחלה לא ששתי לקרוא אותו במיוחד. אחרי הכל- ליאת רוטנר... אויש, הזוועות של כתיבתה זה משהו נורא...
אבל אז קנו לי את הספר, ואחרי שכל כך הרבה זמן נמנעתי מלקרוא אותו- כשהוא מתגרה בי כך בשהותו על המדף אל מול עייני... אני פשוט לא יכולה שלא להציץ... אז הצצתי.
וובכן, אני מרגישה שיכלתי לקלוט במהירות שזהו ספר של ליאת רוטנר גם אם לא הייתי רואה שכתוב את שמה על הכריכה. שפתה הנמוכה, שגיאות הדקדוק והקפיצות מנקודת מבט אחת לאחרת... כמה לא מפתיע. אך למרות זאת- אני מרגישה שאני מוכחה להודות- נהניתי.
מעורב ירושלמי אינו ספר סוחף או מרתק במיוחד, אבל הספר מעלה כמה זוויות שלא העליתי בדעתי שרוטנר מסוגלת להביע בכתיבתה השגויה. עד עכשיו ראיתי אותה כשטחית, כי מה לעשות... היא כותבת ככה. אך ספר זה באמת הסיח את דעתי והעביר את ימי היותר משעממים בחופשת סוכות שהייתה השנה. בזכות ספר זה הרשיתי לעצמי לקרוא את "הרמת מסך" שכתבה רוטנר, אבל עליו כבר בביקורת נפרדת.
וובכן, הופתעתי, אבל לא יותר מדי. על רוטנר לשפר את כישורי שפתה אם היא רוצה להפוך את ספריה לעמוקים יותר והיא חייבת ללמוד דקדוק על מנת לתקן את כל שגיאותיה שפשוט... מציקות לי בעין, ואני סבורה שלא רק לי.
הופתעתי לטובה. מצפה לראות שיפור בהמשך.

למען האמת לא קראתי את הספר עצמו אלא את המחזה, אבל אני לא חושבת שיש הבדל גדול במיוחד...
משחקים בחצר האחורית זהו מחזה שנכתב על בסיס סיפור אונס אמיתי. המחזה מתאר בצורה מצויינת את כל הפרטים- אפילו הקטנים והפחות משמעותיים- כגון מה ניתן לשמוע ברקע, מה מרגישות הדמויות, אילו ניחוחות יש באוויר... ממש אפשר להרגיש שנמצאים יחד עם הדמויות עצמן.
המחזה מצמרר. אני זוכרת שכשקראנו אותו בשיעור ספרות ממש היו לי דמעות בעיניים. מידת ההזדהות שלי עם דבורי (הדמות הראשית) הייתה כה גדולה, כה חזקה, כה צורמת... כשנשמע הצלצול בטרם שסיימנו לקרוא את המחזה, לא יכלתי להתנתק מהעולם שנכנסתי אליו בעת קריאתו. עד השיעור הבא בו קראנו את המשך המחזה פשוט הייתי שקועה בזה לחלוטין.
הסיפור המתואר פה לא קל ולכן אני לא יודעת עד כמה יתאים לכולם, אבל מכייון שזהו סיפור אמיתי זה מושך יותר את העין, וגורם להפנמה שזה אכן קרה.
הסוף מאכזב וממש לא הוגן, אך לצערנו כך משפט האונס נגמר במציאות. רק בחיים- כמו בחיים- הפושע הכי גדול יכול לצאת זכאי.
מכאיב. מרגש. מצמרר. מסעיר. אמיתי.

לא ציפיתי לשום דבר מיוחד כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, אם להיות נורא מדוייקת- לפני ארבעה ימים. הספר התחיל כל כך רגיל, הניחוח של דמדומים ממש דלף ממנו... לא יכלתי לצפות לפחות או יותר מזה, זה היה כל כך... נורמלי.
אבל אז, אז מאייר עשתה טעות איומה והעלימה את אדוארד. כלומר, בהתחלה ציפיתי שהרגע שהוא עוזב יוסיף יותר עניין לעלילה, וזה הוסיף, אבל בהחלט לקח לה זמן עד שהיא הצליחה להוסיף אותו.
בחודשים הריקים שלא היה כתוב בעמוד כלום חוץ משם החודש בלבד- כל כך כאב לי... עם כל דף שהעברתי הרגשתי ממש כאב בחזה, צביטת הזדהות עם בלה המסכנה שאיבדה את הדבר היחיד שהעניק לה את מתנת האהבה, מתנה שאיש לא העניק לה ברמות כאלה לפני כן. ואז, כשהיא חזרה לכתוב... התאכזבתי. היא הייתה משעממת מהרגיל... כל כך משעממת, הצטערתי שקראתי את הספר בכלל. עד הרגע שג'ייקוב נכנס לתמונה הספר פשוט שיעמם אותי בטירוף.
ג'ייקוב האצילי הציל את הספר מלאבד את כל מה שצבר לחלוטין. מה שלא מצא חן בעיני הוא שמאייר נאלצת להשתמש במפלצות על מנת למשוך את תשומת לב הקורא. אם אין ערפדים- כמובן שיהיו אנשי זאב! למה שיצור אנושי יעניין אותנו? עובדה, היא ניסתה את זה במשך זמן מה עם בלה האנושית- אנושית מדי יש לציין- ולא עבד לה.
היא יכלה להפוך את הספר למעניין באותה מידה גם אם ג'ייקוב לא היה הופך לאיש זאב. במובן הזה פשוט... התאכזבתי.
כנראה היא מצליחה לעורר סקרנות רק כאשר משהו צפוי או לא אנושי נכנס לתמונה, ובאמת חבל שכך.
בכל אופן, כשרונה של מאייר לגרום לקורא להישאר מרותק לספר מכפר על כל השעמום שמצטבר בפרקים הראשונים מעת עזיבתו של אדוארד. וכשהוא חוזר- חוזר הניחוח הממכר של הספר הראשון, ניחוח ממכר ומוכר, וצפוי.
התאכזבתי מסיום הספר. מאוד. אבל מצד שני ציפיתי לאכזבה הזו, כי זו מאייר. תמיד כשהיא מצליחה לעלות על הגל זה מאוחר מדי- הוא מגיע לסכר ומתנפץ.
נקווה שהספר הבא יהיה מוצלח יותר.

למען האמת לא קראתי את הספר מרצוני ומטעמי האישי אלא בשיעור ספרות- הוא אחד הספרים שהופיע בתכנית הלימודים שלנו השנה, וקראתי אותו מתוך ספר הלימוד "מגוון".
העלילה מספרת על גברת לואזל שנולדה למעמד עני ותמיד חלמה להגיע למעמד אצולה גבוה. לעומתה, בעלה של גברת לואזל תמיד שמח בחלקו ואינו חושק בשום מעמד. הפער בין הדמויות יוצר חוסר איזון שבהתחלה הפך את הסיפור לאיך שהוא חביב... הרושם הראשוני שעשה עלי הסיפור הוא שהסיפור הזה פשוט... שגרתי מדי. עוד סיפור על פער בין מעמדות, מה חדש?
ככל שהסיפור המשיך לספר על הפערים בין גברת לואזל לבעלה- התחלתי להשתעמם. מאוד. מאוד, מאוד, מאוד, מאוד- כל כך הרבה שכמעט נרדמתי בשיעור.
הרי כבר מהעמוד הראשון ניתן להבין שגברת לואזל חמדנית שלא מסתפקת בחלקה, למה לחפור על זה לאורך כל הספר?
בהמשך שיניתי מעט את דעתי כשהתפתחו דברים פחות צפויים בעלילה, אך לאחר מכן הכל חזר לקדמותו והמשכתי להשתעמם מוות בשיעורי ספרות... לפחות עד שהגענו לסוף הספר, בו היה מוסר ההשכל שעלינו להסתפק במה שבחלקנו או שנשלם על כך ביוקר. וואו, לא ציפיתי שזה יהיה מוסר ההשכל מסיפור שכולו אסון אחד גדול על מה קורה כשחומדים כל כך הרבה...
אם לסכם בשתי בשתי מילים: משעמם וצפוי.