#
זה הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת, והקרדיט - לספסל שממנו אספתי אותו. הוא כולל 11 סיפורים קצרים. בדרך כלל אני מחבבת סיפורים, בזכות המיגוון והתימצות. גם את הסיפורים בספר הזה די חיבבתי, אם כי אחרי קריאת כמה מהם הרגשתי מיצוי. המשכתי לקרוא עד הסוף ללא התלהבות, אם כי לא עד כדי נטישה.

ליברכט כותבת היטב. בדרך כלל היא מעמתת דמות פאסיבית (לפעמים פאסיביצת-אגרסיבית) עם דמות אקטיבית (שהאקטיביות שלה אינה מובילה לשום מקום, וההרגשה הכללית היא של פעילות חסרת תכלית) הסיפורים עוסקים בעימות ובשונות בין הדמויות.
הרגשתי חזרה על אותו סיפור עם דמויות שונות. עיקר קיסמה של בונבוניירה הוא בגיוון של "הבונבונים". אני מוכנה לוותר על קצת איכות תמורת גיוון, התרגשות ועניין. פה קיבלתי איכות בניחוח מונוטוני.

השפה בה כותבת ליברכט יפה ופיוטית. לפעמים היתה לי הרגשה שהיא קצת מתגנדרת. לא מדברים ככה (לרוב גם לא חושבים ככה) והרגשתי ניכור כלפי הדמויות שמדברות בשפה לא מדוברת.
הדמויות מיושנות. אולי חיו והתנהגו כך בעשור הראשון לקום המדינה, אבל לקרוא את זה היום מדגיש שזזנו מרחק רב מהמקום ההוא, מהמניעים ומההתנהגות. לפעמים לקרוא סיפור על שונות נוגע ללב ומפעיל נוסטלגייה סנטימנטלית. במקרה הזה (אצלי) הופעל רק ניכור.

לא זה הספר שישכנע אותי שהסתייגותי מספרות עברית בטעות יסודה.

אני בדרך כלל לא אוהב ספורים קצרים אבל את הספר הזה אהבתי מאד. הוא גם הראשון של סביון ליברכט שאני קורא. מתכוון לקרוא את כל שאר הספרים שלה.

למרבה הפלא,זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר של סביון ליברכט,ומכיון שזה סיפרה הראשון,אני מניחה שהבאים אחריו טובים יותר.ליברכט יודעת לספר סיפור,יש לה רעיונות מענינים ושפה עשירה ומרתקת,אז למה בכל זאת כתבתי מה שכתבתי למעלה? בגלל הסופים,כל סוף סיפור התאכזבתי מחדש מהתמוססות הסיפור היפה לתוך המובן מאליו,ללא אמירה ברורה,מעבר למה שתיאר הסיפור עצמו ושקל היה להזדהות איתו.אבל הרי לא רק לשם כך כותבים סיפור,לא כן? לא המשכתי לקרוא את כל הסיפורים,מעבר לשני שלישים של הספר,לא יכולתי להרשות לעצמי עוד אכבות...

כתיבה עדינה, יפה, מרפרפת.
העלילות לא תמיד אמינות עד הסוף, אבל אפשר למצוא כאן פנינים.
בסך הכול הספר העניק לי שבת נחמדה.

תודה

בספר אחד גם פרוזה איכותית, נגיעה בשירה וגם פרק על מילואים.
סיפורים סיפורים...
ויפים.