יעל,
אם הייתי נדרש להצביע על מרכיב מהותי בספרות שאליו אני רגיש קצת יותר, ככל הנראה הייתה עולה האותנטיות של הסיפור.
אבל מה מכתיב את אותה אותנטיות?
אם נניח שהיא מנבאת בקירוב טוב את איכות הספר, הרי גם אז לא יהיה זה נכון להתעלם מהיותה פונקציה בעלת משתנים רבים, ביניהם:
היתכנות המאורעות בסיפור, מסגרת נרטיבית משכנעת (נרטיב), אפיון משכנע של הדמויות, לשון משכנעת של המחבר, לשון משכנעת של הדמויות, מהימנות היסטוריוגרפית וכו'.
אפשר שחלקם תלויים באחרים. כך לדוגמא; היתכנות המאורעות ברומן היסטורי בוודאי תלויה, לפחות במידה, בשימוש במקורות היסטוריים כהלכה, דהיינו במהימנות היסטוריוגרפית של הסיפור. כך גם היתכנות המאורעות תלויה במסגרת הנרטיבית, קרי בנקודת המבט, או המציאות כפי שמיוצגת בסיפור.
במקרים אחרים, ובאופן מתעתע למדי, אותם משתנים שהיו תלויים זה בזה, מדגימים היעדר תלות מוחלט.
לדוגמא בספרות הפנטזיה, שהיא לעתים קרובות תלושה מהמציאות כך שהיתכנות המאורעות בה זערורית עד לא קיימת, ועם זאת, המסגרת הנרטיבית משכנעת דיה, כך שההתרחשויות השונות מצייתות לסט חוקים המתקיים ביקום הרלוונטי והאותנטיות הכוללת נשמרת.
תמיד נוכל לטעון שהיתכנות המאורעות היא יחסית למציאות מסוימת כמובן, משום שבמסגרת נרטיבית מתאימה (לדוגמא, יקום פנטסטי כלשהו) גם מאורעות שנחשבים מופרכים בעולמנו ייתכנו ללא כל קושי, ומכאן שהתלות בין היתכנות המאורעות למסגרת הנרטיבית עודנה תקפה. האם כך באמת הם פני הדברים?
לעניות דעתי עולה כאן קושי מהותי. על-מנת לקיים את הטענה במסגרת דיון תאורטי כזה, יהיה עלינו להגדיר משתנה חדש; היתכנות מאורעות יחסית, כזו דווקא תהיה תלויה במסגרת הנרטיבית.
בנקודה הזו ברור לנו שאנו נדרשים להגדרה מחודשת של המשתנים על-מנת לשקול את האותנטיות של שני ספרים שונים (ואפילו מסוגות שונות) במאזני צדק, וזאת עוד תחת ההנחה שהזנחנו משתנים רבים ובהתעלם מהתרומה השונה של כל משתנה לאותנטיות של הספר.
הרי לא יתכן שלשון המחבר והמסגרת הנרטיבית, לדוגמא, יהיו שתיהן בעלות משקל זהה בבואנו להעריך את האותנטיות של הספר. אם נביא גם את אותם משקלים בחשבון, יתווספו לבעיה עוד אינספור דרגות חופש.
ומה על המשקל של כל משתנה, שגם הוא בתורו תלוי בסובייקט, דהיינו הקורא?
הנה קורא א' מייחס משקל רב ללשון המחבר, בעוד הפריזמה בה הוא בוחר לבחון את המציאות חשובה בעיניו כקליפת השום, לעומתו, קורא ב' מעדיף ספרות פנטזיה באופן בלעדי בהנחה שהנרטיב בה מפורט עד לשכנע, אבל הוא נעדר כל העדפה לשונית ממין זה או אחר ולעזאזל – גם שפת רחוב זולה תניח את דעתו!
ולא בזאת בא הקץ לקשיים שעולים לפנינו בניסיוננו לאמוד את איכות הספר, ואפילו אומדן איכותני בלבד. הלוא הנחת היסוד שלנו הייתה שהאותנטיות די בה כדי לנבא את איכות הספר (בקירוב), ונניח שאמת הדבר כשמדובר בי ובך. מה באשר לכל יתר הקוראים?
דיון שכזה מדגים מה רבים הם המופעים בבעיית אומדן איכותו של ספר, בעיה שככל הנראה לא תוכרע בהסתמך על מנבא אחד או שניים. בפרט, כתבתי על מנת להבהיר שהגדרת אותה "אותנטיות" שאני מבקש בספרים, עשויה להיות הפכפכה ובוגדנית, משל הייתה זו מראה מעוותת בפארק שעשועים, שכל מבט בה מביא לגילוי פנים חדשות שלא נראו בה קודם לכן. בעיקרו זהו ניסיון עקר שעתיד לטפוח על פניו של כל המבקש לתפוס את הממשות האחת ההיא, ועוד להשיבו מנה אחת אפיים לבל ידרוש במופלא ממנו.
כבר נמצאו לי הרבה יותר מדי ספרים שעל-פי כל הסימנים היו אמורים לסיים את חייהם בין הספרים הנשכחים מלב ולהעלות אבק במדפים העליונים שבספרייה, אם כי באורח פלא ומעבר לכל תקווה – התבררו כספרים נהדרים ממש (האחרון שבהם, אגב, היה "בעלת הבית" של נעה ידלין).
לעומתם, נמצאו גם ספרים אותנטיים לכאורה, תפורים למידותי ממש, שהצליחו להלך עליי שעמום וסיימו במדפי הגזרה המאובקים.
בנטיית הלב הגולמית, השרירותית לכאורה, ישנו איזה מרכיב של עמימות שלא ניתן לסלק במחי יד, עליו קשה להצביע ולהגדיר אותו בצורה סגורה.
לכן אני, כשלעצמי, מעדיף להשליך יהבי על ההסתברות, אבל מכיוון שכבר עלה הנושא הזה בדיון שבסקירתך לשעבר ודעתי ידועה לך, לא ארחיב בעניין הזה. באשר להעדפתך להימנע מספרי המשך נותר לי רק לקבל את השריטה שלך ולהנהן בחיוך, כמבין ללבך.
