אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

* הספר נקרא במסגרת אתגר TBR ובעברית: אתגר הממתינים על המדף
ותודה לך cujo על שהבאת את האתגר הזה, הסיפתח שלי היה מוצלח, מקווה שימשיך כך.

אני זוכרת את היום הזה: 18/5/20 והדיוק בתאריך זה בגלל השריטה (אחת מרבות, כן?) שלי לשמור את הקבלה בתוך הספר. נסענו לחיפה. עצרנו בקניון "אם הדרך" ושם התפצלנו. הוא הלך להביא דלק לגוף (קפה) ואני דאגתי לדלק לנשמה (ספרים, נו מה)

אין לי מושג למה הוא התייבש כמעט 6 שנים עגולות על המדף. יש לי חשד קטן שהיתה בי רתיעה מתיאורי הטבע שבו. בהרבה סקירות שקראתי נכתב על זה, ואני, מה לעשות, תיאורי טבע פרטניים מעייפים אותי. אבל לכו תדעו שבסוף דווקא התיאורים האלו שכל כך הרתיעו אותי היו לחלק כל כך נכבד מהספר הזה, ובכלל מהחוויה, שהיתה חווית קריאה מושלמת.
עד פה ההקדמה.
******************************************************************************
קאיה, הילדה הקטנה במשפחה של חמישה ילדים, היתה רק בת שש כשיום אחד אִמָּהּ הלבושה בבגדיה הטובים יצאה מהבית. קאיה הבינה בחושיה החדים שהיציאה הזו לא רגילה. אמה נעלה את נעלי עור התנין המזויף, נעליים שנועדו לפגישות חשובות. בדיעבד היא תבין שהיציאה הזו היתה עזיבתה של האם את הבית. מאז לא חזרה. וככה טיפין טיפין נמשכה שרשרת הנטישות: תחילה אחיה הגדולים, ולבסוף אביה. הוא, שהיה נוכח נפקד, כי גם כשהיה נוכח - לא ממש תפקד. זה היה תלוי כמה שתה, ועל איזו סקאלה נע הפיכחון שלו. עד שגם הוא עזב סופית, וקאיה נשארה לגמרי לבדה, והיא רק בת עשר.

בכפר בַּרקלי קוֹב בקרוליינה הצפונית, בצריף מט לנפול שהעוני בו זועק בכל סנטימטר, בפאתי הכפר בשטח הביצות, שם נשארה קאיה. בגיל שבו היתה אמורה ללכת לבית הספר היא הלכה, ונשארה שם יום אחד בלבד. תמיד היתה עוף מוזר ולא שייך, מבטי הבוז ומילות הלעג להם זכתה הספיקו לה, ומאז לא חזרה לספסל הלימודים. והכינוי ילדת הביצות יידבק בה מאז ולעולם.
והיא רצתה לדעת לקרוא, ללמוד איזה מספר בא אחרי עשרים ותשע, ולדעת את ערכם של מטבעות הכסף ולדעת להבדיל ביניהם, מהפחד שלא ירמו אותה ויחזירו לה פחות ממה שמגיע לה. לימים תלמד שבאמת לא קיבלה את המגיע לה. היא קיבלה תמיד יותר מבעלת החנות שנשארה בה חמלה כלפי הילדה הבודדה, והגניבה לה עוד כמה מטבעות.
אבל קאיה ידעה דברים שלא יכלה ללמוד בשום בית ספר. היא ידעה לזהות את זמני הגאות והשפל, היא ידעה לזהות את זרמי המים, ומתי מגיעים זרמי סחף. היא ידעה להבדיל בין הנוצות של בעלי הכנף שחגו בשטח הביצה, היא ידעה שהצדפים שומרים סודות הכי טוב, והכי גרוע זה הבוץ שיודע לספק את הראיות הכי ברורות והכי בגלוי. היא ידעה להקשיב לעורבים, ומהם לגלות על כל דבר שמתרחש. הם, בקרקור קולני היו מעבירים ידיעות אחד לשני, כי עורבים לא יודעים לשמור סוד. וקאיה, ביניהם, לומדת מהם שיש התרחשות.
הטבע לימד אותה את כל שהיתה צריכה לא רק כדי להתקיים, אלא בכלל לשרוד.

מעטים עד בודדים היו האנשים שנכנסו לחייה של קאיה. לאחר כל הנטישות שחוותה, כשהאמון שלה בבני האדם נסדק עד כדי שבר, היא לא מיהרה להאמין באף אחד. אבל היו כאלה שראו את תוכה של קאיה, שהתעלמו מכל מה שנאמר עליה, ובחרו לגלות את האדם שהיא והצליחו לפלס דרכם אל ליבה, ועליהם שמרה מכל משמר. לא רק אהבה הם העניקו לה. הם הראו לה שבכל רע, תמיד קיים גם הטוב.
והאנשים האלו גרמו למהפך בחייה של קאיה. הושטת היד שלהם היתה חבל הצלה עבורה והם סללו לה דרך שטמנה בתוכה אפשרות לחיים אחרים. חיים שיש בהם אהבה והכרה, והרבה הערכה.

הילדה הקטנה, ילדת הטבע שהכירה את הטבע כמו שמכירים אנשים: על אופיו וכל תהפוכותיו, זו שננטשה שוב ושוב וגדלה לבדה כייחור שהתנתק מהשורש ועכשיו גדל עצמאית ולגמרי בזכות עצמו.

הספר הזה כל כך יפה, מרגש, פוצע וכואב וכל כך ממלא את הלב. דמותה של קאיה היא דמות שממשיכה ללוות את הקורא, ואני כל כך ממליצה על הספר הזה!
תיאורי הטבע בכתיבתה הכל כך יפה, ובעיקר מוחשית של אוונס משתלבים בסיפור לכל אורכו, הם לא נכתבו רק כרקע, הם ממש דמות בפני עצמה.
מי שאהב את הספר "משכילה" של טארה וסטאובר שאומנם הוא ממואר וזה לא, בוודאות יאהב גם את זה, יש ביניהם הרבה קווי דמיון, והספר הזה ראוי לכל מילה שנכתבה בשבחו.

משעמם. שטוח. ביצת חוף גדולה שאין בה שום יתוש, נחש מים, עלוקה או תנין. בארץ בביצות יותר קטנות היו יתושי אנופלס שקטלו אנשים. טוב, זה היה בארץ לא בקרוליינה הצפונית.

"שירת סרטי הנהר" הוא ספר שמנסה להציג עולם מורכב של דמויות ורקע תרבותי של המזרח התיכון של ארה"ב. לצערי, הוא מאוד אנמי בתכנים מעניינים באמת וכן גם בקצת אקשן. אני כמעט בטוחה שהסופרת ניסתה לכתוב ספר בסגנון סדרות הטלוויזיה האירופאיות כמו "הגשר" אבל העלילה נמשכת בקצב איטי בלי קרקע אמיתית להישען עליה אז לא מפתיע שאיבדתי את הסבלנות עם התקדמות הסיפור. אוונס ניסתה לפצות על זה (על חוסר הקרקע היציבה) בתיאורי טבע אינסופיים אבל זה יצא לה כמו גלויות הנוף המשעממות האלה שפעם סבא וסבתא היו שולחים מחוץ לארץ. הדמויות, שחלק מהן מעניינות מבחינה פסיכולוגית, נראות לא ריאליות וכבולות לחוסר המוטיבציה של הכותבת (מוטיבציה? צריכה עוד לחשוב אם זו המילה המתאימה). תראו, זה לא שהשפה של אוונס גרועה היא טובה ובחלקים אפילו משובחת, אבל גם היא (כמו תיאורי הטבע) לא מצליחה לצמצם את השיעמום והחוסר במתח בסיפור.

עוד דבר שאולי קשור רק אלי. הספר די מבולבל. נראה לי שאוונס ניסתה לכתוב ספר מורכב ובגלל הרצון המלאכותי הזה שלא נובע מהסיפור באופן טבעי נאלצתי לקרוא כמה פרקים בפעם השנייה כדי להבין מה הולך. ובכלל חיכיתי לאיזה פיצוץ שיביא אתו הסוף אבל כמו לצפות בזריחה במצדה לא קורה כלום. השמש עולה, היה נחמד ויפה ואז זהו מתחילים להזיע את החיים.
בקיצור 1: נקודת השיא של הסיפור לא מגיעה והקריאה הופכת לא רק ללא נעימה אלא אפילו למיותרת.
בקיצור 2: "שירת סרטי הנהר" הוא ספר (שאולי) עשוי להתאים למי שמחפש קריאה קלה ולא מחייבת, מי שרוצה לשחות במים עמוקים שיחפש בריכה אחרת.

ובכל זאת: תודה לאנוק על ההמלצה :)

לגבי הסרט: אימוג'י מגלגל עיניים כלפי מעלה.

הסיפור ממוקם בביצות של קרוליינה הצפונית, מקום מוכר לכם היטב. בשביל רחוב האצ"ל בתל-אביב, אתם צריכים וייז. תודו. בביצות האלה, שתצטלמנה היטב לסדרה בטלוויזיה, מתקיים הסיפור הקלוש להפליא של קאיה, לא העיוות של שם האוטו קִיה כמו בישראל. בביצות שמה Kya, ושלה בביצות שמה קיה דניאל קלרק משום שבאופן פלאי ביותר היא עברה ממי שאינה מסוגלת לקרוא ולכתוב לאחת המחברת ספרי עיון. אמריקה היא בהחלט ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
קיה היא הבת הקטנה של אם בורחת ואב מכה, שחזר מוייטנאם ואינו מסוגל להסתגל חזרה לחיים. הטיפה המרה מתוקה לו. כל האחים ברחו מהמכות גם והיו ארבעה כאלה. קיה נותרה אחרונה מהבית הלא מתפקד.
מובן שהאמריקאים לא אוהבים חוסר סדר ומנסים להכניס את קיה לבית הספר. אחרי שהכיתה לועגת לה, קיה מחליטה לא לחזור לעולם לבית הספר ואכן לא חזרה. היא מתפרנסת מדיג ומצליחה כך להתקיים.
טייט הוא זה שהתחבר אליה מקטנות ולמרות הפרש של ארבע שנים הוא בחר להיות בחברתה של נערת הביצות ולא בחברת בני גילו. הוא גם לימד אותה קרוא וכתוב והפך אותה כך למעין מדענית. יותר מאוחר הוא הראה שהוא לא ממש יודע להתמודד עם אהבה, אבל לזכותו ייאמר שהוא בחר לתקן את דרכיו.
את מקומו של טייט תפס צ'ייס בתפקיד המייט התורן. זה כשטייט יצא ללימודים ונעלם. צ'ייס גברי יותר, בעל צרכים בוערים יותר מטייט וזה כנראה מה שהביא למותו כשנמצא מרוסק למרגלות מגדל התצפית הנטוש. יש תמיד מגדלי תצפית נטושים בקרוליינה הצפונית. התובע הולך על מניע בעיקר כדי להאשים את קְיה ולקְיה שפע מזה. מכאן הופך סיפור קלוש למיני דרמת בית משפט קלושה לא פחות. בסוף הכל קרס בקול ענות חלושה.
הספר זכה לים ביקורת אוהדות ולמכירות מטורפות ב-2019. לו היה גם כתוב על העטיפה שהוא רב מכר של הניו יורק טיימס, לפחות הייתי נזהר משום שעל ספרים רציניים/אמיתיים לא כותבים הבלותות שכאלה. הם לא צריכים קידום מכירות. ברור שכבסיס למיני סדרה צבעונית ובעלת אווירה מצועפת ההצלחה היתה מידית ונמשכת לזמן ארוך של ארבעה ימים שלמים. כספר אין לסיפור הזה שום הצדקה איכותית. למעשה, אין לספר הזה שום הצדקה. הוא אכן קריא וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו כספר ביכורים.
התרגום מוזר. לעתים קרובות צריך להבין למה התכוון המשורר וזה דבר שלא ייעשה. על תרגום השם כבר עמדתי. בקיצור, השחתה של זמן.

#
היתרון שהיה לספר הזה הוא, שבגלל כמה ביקורות עליו שקראתי, ציפיתי לספר גרוע ומרוח, וההפתעה שלי היתה כולה לטובתו. הוא כתוב היטב (אם כי התרגום יכול היה להשתדל יותר), קל לעקוב אחר התפתחות העניינים למרות שהוא מדלג בין זמנים, ההסברים שהקורא מקבל להתנהגות הדמויות מתקבלים על הדעת, ולמרות מופרכות מובנית אפשר לקרוא אותו ואפילו להינות. זו לא ספרות גדולה אבל זה ניסיון להחיל את נקודת ההשקפה הייחודית של אוונס – שהיא מדענית וצופה בבעלי-חיים – על חיי בני אדם שרב בהם הדמיון על השוני בינם לבין מינים אחרים.

חלקו הראשון של הסיפור עוסק בהזדהות: ילדה בת 6 חווה נטישות של כל הקרובים לה החל מאמה והמשך באחים בוגרים ואב מתעלל וחסר אחריות. כמו בספרים אחרים בעלי נושא דומה (למשל "טירת הזכוכית" ) הקורא כועס על המבוגרים חסרי האחריות והרגישות ומגוייס לטובת הילדה חסרת האונים. האם אפשרי לילדה מבודדת בקרבה לטבע לשרוד לבד? האם אפשר להניח שהיא תלמד – מהתבוננות – איך משיטים סירה, איך מבשלים דייסה מתירס, איך חופרים צדפות, מעמיסים אותן על סירה ומוכרים אותן לחנות, בתמורה לחומרים נחוצים לחיים? האם אפשר להניח שילדה בת 9 תדע לתעדף דלק לסירה על פני אוכל וממתקים? אני לא מכירה ילדים כאלה. הילדים שאנחנו מגדלים מוגנים, צרכיהם מופיעים על הצלחת ואנחנו נחרדים מהסיכוי שייחוו מחסור קלוש ככל שיהיה – ילדים אלה מן הסתם לא היו שורדים במצב המתואר.
חלקו השני של הספר הוא החלק המופרך בסיפור. הילד שמתחבר לילדה הנטושה – שכמו כל תושבי הכפר חי בתוך דעות קדומות נגד "שוכני הביצה", במיוחד הילדה המוזנחת – לא מובן מדוע שיהיה מעוניין להתקרב אליה בצורה כל כך רגישה ומבינה.
ילדה שעד גיל 14 היתה אנאלפביתית ובורה באופן קיצוני, מגלה לא רק את הקסם בקריאה, אלא את קסם ההשכלה. לא סתם קריאה להנאה - קריאה מדעית וקריאת שירה... לי זה נראה די מופרך.
חלקו השלישי של הספר, ניסיון לפענח פשע, מנסה להדגיש את נקודת המבט של אוונס.

דליה אוונס כתבה סיפור שמתאים לחלק מהחוויות שהיא עצמה עברה. היא אמנם לא היתה ילדה נטושה, אך סיפרה ששוטטה ימים שלמים לבדה – באיזור מרוחק ומיוער בג'ורג'יה, שם גדלה - בעידודה של אמה. לאחר שנישאה לבעלה לשעבר עברו השניים לחיות באפריקה, באמצע טבע לא-סלחני, בתנאים קשים ובמצב של בדידות יחסית. זה אמנם רומן הביכורים של אוונס אבל היא כתבה מאמרים מדעיים והיתה שותפה לספרי עיון בתחומה.
אנחנו יצורי-להקה שמרגישים ביטחון כשהלהקה שלנו נמצאת בסביבה ומגינה עלינו. אבל לפעמים – עקב תקלה או נסיבות יוצאות דופן – הפרט נשאר לבדו וצריך ולשרוד בלי הגנה מאחרים. הצורך לשרוד גובה מחיר בהתנהגות זרה. ולהקה המרגישה את הזר בתוכה – מתנפלת ומנקרת בו עד מוות. וזה, נראה לי, הסיפור שאוונס ניסתה לספר פה.

פעם קראתי ספר בשם "הילדה שנשארה לבדה", על ילדה שלא ברור בת כמה היא, שש או תשע, שנשארת לבד בעיר בדירה פריזאית בזמן שאמא שלה הלכה לחפש עבודה והתעכבה מלחזור. בינתיים הילדה הסתדרה די טוב עם עצמה ועם קצת עזרה מחברים עד שאמה חזרה והן התאחדו באושר אך לא בעושר עד עצם היום הזה. כמו תמיד באגדות.

מה זו אגדה? סיפור חלומי שממוקם מחוץ לזמן ומחוץ למקום, שובר את קירות הרציונל ופונה לרגש, ואף על פי שיש סיבוכים בדרך וקונפליקטים לא פשוטים, הסיפור מסתיים בצורה טובה ונותנת תקווה, והכל בא על מקומו בשלום.

מה יותר מעורר את הרצון לאגדה מהחלום הקטן הזה של כל ילד, להישאר ממש ממש לבד, בלי הורים ובלי מבוגרים ובלי תרבות סובבת שתחליט איך אוכלים ומתי, כמה מתרחצים ובאיזו תדירות מחליפים בגדים. מבילבי בת גרב ועד מוגלי ילד הג'ונגל, זה חומר בסיסי שעליו בונים אגדות. ועם כל הרצון הטוב, זו בסיס אגדה שאין לו ממש במציאות. ילדים שננטשו ונזנחו יכולים אולי לשרוד כשהם בחבורה, וגם זה רק מגיל הקרוב לגיל ההתבגרות. גורי אדם בני שש או שבע שנשארים לבד - הם לא שורדים.

מעשה בילדה קטנה בביצות של קרוליינה הצפונית, שהוריה קראו לה קתרין דניאל קלרק והאחים שלה, כשעוד היו איתה, קראו לה קיאה. מעשה במשפחה שמתפרקת לאיטה, תחילה האם הולכת, ואז האחים ולבסוף נשאר האב השיכור הנעדר לפרקים עד שאינו חוזר, וקיאה נשארת ממש ממש לבד. ולמי ששואל איפה אנשי הכפר, איפה פקידי הרווחה והסעד, איך זה שילדה נשארת לבד, נספר שהילדה הזאת היא מאוד חכמה וערמומית, מצליחה לשטות בכולם, לספר שקרים פה ושם, לברוח אל מעמקי הביצה כשצריך ולחמוק מכל מגע עם מבוגר. רק זוג שחורים יודעים לעזור לה, אבל האנשים שחורים, הילדה לבנה וזה זמן ומקום של הפרדה גזעית חריפה, אז הם לא מאמצים אותה אלא רק עוזרים לה מרחוק. הילדה לומדת להכין לעצמה אוכל ולדאוג לשאר הצרכים שלה, ובזמן הפנוי היא גם לומדת לצייר, לקרוא ועוד ועוד. כשהיא מתבגרת נכנסים גם נערים לתמונה, והסיפור מסתבך. אבל זו עדיין אגדה.

דליה אוונס עוד הגדילה לעשות ושזזרה את אגדת "הילדה שנשארה לבדה" עם מיתוס שקרי נוסף, הוא "הפרא האציל". כתוב טוב, עם המון תיאורי טבע ותחושות אמיתיות, מעגל רק דמות אחת, היא דמותה של קיאה, ומשטיח ואפילו מוחק את האחרות. ועם כל ההנאה מהאווירה שנוצרת, חוסר האמינות הכולל מאפיל ולא מאפשר להנות עד הסוף מהסיפור הזה.

קאיה היא ילדה שגדלה כל חייה ליד החוף, הביצות; היא חיה בטבע וחבריה הם בעלי החיים מאז ומתמיד.
תחילה מתואר כיצד נטשו אותה בני משפחתה בגלל האב האלים, עד שגם האב נטש, והיא הייתה רק ילדה קטנה שלא היה לה לאן ללכת. התושבים מכנים אותה ״ילדת הביצות״, כאילו היא מין מוזר של אדם שאסור להתקרב אליו.
העלילה נעה בציר הזמן קדימה ואחורה: סיפור החיים של קאיה, ופרשיית רצח כמה שנים קדימה, עד לסיום הספר שבו קווי העלילה נשזרים אחד בשני.

קאיה מתחברת לבחור צעיר בשם טייט.
כמה שנים אחר כך נמצאת גופתו של צ’ייס בקרבת מקום, ומיד התושבים חושדים בקאיה, הילדה המוזנחת בלי משפחה וחברים.
במקביל, בספר מתואר הרבה על טבע, בעלי חיים למיניהם, מעין ספר ביולוגיה וזואולוגיה מיוחד שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על עולם החי והצומח. דליה אוונס הסופרת בעצמה נהגה לחיות בטבע רחוק מאנשים וקרוב לבעלי חיים, והיא מדענית חיות-הבר באפריקה - מכאן שהסופרת מחוברת מאוד לקאיה, הדמות שיצרה, ומובן כי הכתיבה באה מנושאים שקרובים לליבה.

החלק הראשון של הספר, כ-150 עמודים, הוא הקדמה ארוכה ואיטית שבה מתוארים חייה של קאיה בילדותה, התבגרותה ותחילת החקירות על מותו של צ’ייס. האמת שלקח לי הרבה זמן לקרוא את כל ההתחלה, ולא ידעתי איך אסיים את הספר כשכל פעם שאני ממשיך לקרוא אני לא מסוגל להתקדם יותר מעשרה עמודים. אפילו בפגישה של קאיה עם מישהו ששאל אותה מה עבר עליה כל השנים, היא ענתה: ״זה סתם סיפור ארוך ומשעמם״, כלומר - היא והסופרת מודעות לכך. למרות זאת, לכל אורך הספר אי אפשר שלא לחוש אמפתיה כלפי קאיה, להיות עצובים איתה, נטושים כמוה, מנסים להבין בקושי מהי בדידות ואיך היא מצליחה לחיות באופן הזה כל יום מחדש במשך שנים.

ואז, חלפו השנים, קאיה כבר גדולה, והתחיל להיות מעניין. נגמר העבר, והתחיל הסיפור. פתחתי את הספר בפרק 23 (מתוך 57) בשעת חצות, בלילה, אני לא ממהר לשום מקום ויכול לקרוא כמה זמן שארצה. אני ממשיך וממשיך, פתאום העמודים חולפים, מחסום הקריאה נשבר כאילו לא היה כבר שבועות, הראש מסתקרן מה יקרה, הלב מתרגש ומתוח ביחד עם קאיה… הלם. קראתי ונהנתי עד 6 בבוקר, ומיד כשהתעוררתי למחרת סיימתי את הספר (לא סיימתי קודם כי כבר כאבה לי היד מלהחזיק את הספר כל כך הרבה זמן רצוף).
וסיימתי עם תחושה: וואו. מה קראתי עכשיו? אין לי מילים.

מה שבטוח, הנה ספר לדוגמה שאין מה לשפוט אותו אם לא קוראים עד הסוף. כי אין ספק שכמחצית מהספר העלילה איטית, וצריך לשרוד אותה. תחשבו אם זה שווה לכם. אם אתם מחליטים שכן, תנסו להסתכל על זה כחוויה בנבכי הטבע, ואל תחכו לסיפור מתח. תחיו עם קאיה את הכאב והצער, ויחד איתה תמצאו נחמה בסרטני הנהר, שאני לפחות לא אשכח בקרוב.

ילדים שגדלים בתחושה של בדידות, וגם מבוגרים בודדים, נוטים להיות קרובים אל הטבע. במחזוריות הקבועה שבטבע יש משהו מרגיע – תחושה שניתן להבין את העולם. גם יופיו של הטבע, מלאותו, צבעיו המרהיבים ובעלי החיים שבו – בכולם יש נחמה.
עבור קאיה, ילדה שגדלה לבדה ממש מאז שהיתה בת שבע, הטבע הוא יותר מכך – הוא הופך להיות המשפחה שלה. קאיה גדלה באזור ביצות החוף בצפון קרוליינה בשנות החמישים והשישים. היא לומדת להכיר כל עשב, כל צדפה וכל נוצה של עוף מים בביצה. בחוקי הטבע היא מחפשת הסבר – האם יתכן שאימא תעזוב את ילדיה? השאלה הזו מטרידה גם את הקורא – אין בספר הסבר מתקבל על הדעת לכך שכל בני משפחתה עזבו, כל אחד בנפרד, ואף אחד מהם לא חזר במשך עשרים שנה לחפש את הילדה הקטנה שנותרה מאחור. ויש בספר עוד עניינים כאלה, שלא לגמרי מתיישבים עם ההיגיון. אבל נניח לכך.
הספר נע בשני צירי עלילה – האחד מלווה את קאיה לאורך שנות התבגרותה לבדה בביצה, והשני עוסק בחקירת מקרה רצח שאירע באזור הביצה בשנת 1969. הציר הראשון הוא עדין ונוגע ללב, ואת השני מצאתי מעט משעמם. מכיוון שהציר הראשון "עבה" ומשמעותי בהרבה, זהו בסך הכל ספר מלא יופי ומעניין.
עם זאת, סופו של הסיפור הותיר בי תחושת החמצה מסוימת. ראשית, תיאור אחרית חייה של הגיבורה הוא מאוד שדוף, ונעדרת ממנו תחושת הנחמה של הילדה הבודדה כל כך, שזכתה לבסוף להיות נאהבת. ושנית, פתרון תעלומת הרצח שהיה או לא היה אכזב אותי. כדי לא לעשות ספויילר לא ארחיב, כמובן. אומנם, אחרי שהפכתי בעניין הגעתי למסקנה שכל הדרכים בספר מובילות אל פתרון זה, ואולי הוא בלתי נמנע, ובכל זאת, הוא מאיר את הספר באור אחר מזה שבו קראתי את הדברים בקריאה ראשונה, והייתי מעדיפה בהרבה פתרון מתוחכם ולא צפוי, שימנע את התחושה הלא נוחה.