“׳רוזאנה וי׳ עוסק בכתיבה, בסיפורים, בקהילת קוראים ובהוצאות לאור, כמו גם בחברוּת, משיכה, סודות ושקרים.
הדמויות בנויות היטב, ולכל אחת מהן עולם רגשי מאחוריה שמוביל אותה בעלילה עד לסגירה עגולה ויפה:
ורד גרושה ואימא לשתי בנות מתוקות, היא עובדת במשרד החינוך, ובסתר היא גם רוזאנה.
אסנת היא בחורה שמפלרטטת עם סודות, היא עורכת ׳ערבי סודות׳ ו׳נשף סודות׳, היא מנטורית לשחרור סודות ולהגשמת חלומות. והיא לא יכולה שלא לפלרטט עם הסוד הגדול שהתחילה להתקרב אליו כאשר נבחרה להיות לאחת מקוראות הבטא של הספר החדש של רוזאנה וי. ודרך הכתיבה והשימוש במילים מיומנות היא לוכדת את עיניה של הסופרת שעומדת מאחורי שם־העט המדובר של עולם הספרות הישראלי, ובכך נחשפת לדמותה, חושפת את סודה.
ויש גם שם־עט חדש שצץ לפתע ומאיים לחשוף דווקא את ה׳ורד׳ שברוזאנה.
הספר מותח, מרתק, מעורר רגשות עזים בקורא והזדהות בשלל הרגשות השונים. הספר גורם לקורא לעבור את התהליך שלב אחרי שלב, לא משאיר פתח לקורא לצעוד אפילו צעד אחד לפני ורד, הדמות הראשית. אך גם מספק שי קטן לקורא הבלש...
אחד מהעיסוקים המעניינים בספר, הוא דווקא הספרים שנמצאים בתוכו, הספרים שלא באמת קיימים אך הם חיים בעולם הספר, ובכך הקורא של ׳רוזאנה וי׳ קורא את הספרים של רוזאנה וי, ונכנס למשחק הבנוי היטב בין סיפור למציאות.
׳רוזאנה וי׳ - ״מפלרטט עם הז'אנר הרומנטי, משחק עם הז'אנר הבלשי, ומשכשך רגליים בצד האפל של הבריכה״, אבל הוא בעיקר זהות כפולה, בדיוק כמו רוזאנה עצמה. נכון, הוא מתח, ויש בו רומנטיקה ובילוש וגם קצת אופל, אבל בשבילי הוא בעיקר מסה על הפסיכולוגיה של העצמי.
כי כמו שרוזאנה למדה שהיא צריכה להיות סוד גנוז מהעולם והמשיכה לעטוף את עצמה בחלק ה׳ורד׳ שבה, ככה הספר עוטף את עצמו במילים מתוקות אך טעונות במסרים, בקסם הרומנטיקה, ריגוש הבילוש והמתח, אך מציג לנו מפה פסיכולוגית של הדמויות ובניית סיפורים.
וכמו התהליך של ורד־רוזאנה, בו מתפוררת החומה שבנתה בין שני הצדדים שבה, ככה הספר מפורר מעצמו את הפיוטיות שבז׳אנרים שעטף את עצמו בהם ומיישר קו עם רוזאנה־ורד, מישיר מבט ומסכים להודות שהוא גם וגם.
נפילת המתח והתפוגגות הקסם לקראת סוף הספר הייתה גם מעין חיסרון בשבילי. הרגשתי שיש פוטנציאל אדיר ואולי הוא קצת מתפספס. אבל עם זאת, הוא נכון. הוא נכון לדמויות, הוא נכון לעלילה, ואולי גם לקורא. כאילו מעין רוגל אומרת לקורא; ׳אוקי, היינו בעננים, אבל הגיע הזמן לחזור לקרקע, כי אלו החיים׳.
טעות לשון שחוזרת לאורך הספר כולו הציקה לי מאוד: לייצר במקום ליצור.
ייצור הוא תפוקה של בית מלאכה, ויצירה היא בריאה של דבר חדש. וכאן בכל הספר, ללא יוצא מן הכלל, מייצרים מחשבות או רגשות במקום ליצור אותן.
את ׳רוזאנה וי׳ לא קראתי, דווקא האזנתי לו. האזנתי למעין רוגל קוראת את הספר, יופי של קריאה. ועשיתי את זה פעמיים, בינתיים. זהו הספר הראשון שלי שקניתי בפורמט הזה, חשבתי שיהיה לי מוזר לשמוע סיפור ולא לקרוא, הרי הקריאה עצמה, היא חלק גדול מהחוויה בשבילי.
אבל דווקא חווית ההקשבה לסיפור יש בה משהו כל כך ראשוני. גם במובן של התפתחות האדם, אבל גם במובן האישי שלי, של ציפור הקטנה שהייתי, שהייתה יושבת שעות ליד הטייפ ומקשיבה בדריכות לקלטות של ׳חבורת מצוות׳ (החסמ״באים החרדים).
והעובדה ש׳רוזאנה וי׳ הוא מותחן בלשי ודווקא הוא הספר הראשון שחזרתי ׳לקרוא׳ בשמיעה, הוסיפה עוד רובד פרוידיאני במיוחד בשבילי.”