“בשבוע הספר מעין רוגל הציבה דוכן וירטואלי וכתבה פוסט על כל ספר מספריה. ככה הגעתי ל'היינו יכולות לנסוע'.
וליתר דיוק, הגעתי אליו בגלל כמה מילים של עורכת שצוטטו באותו פוסט: "הספר הכי מגניב על מוות שהיא קראה. מגניב."
ואני, שהעיסוק בנושא המוות, על כל סוגיו ורבדיו, מסקרן אותי שנים בצורות וזוויות שונות – כשאני קוראת ציטוט כזה, ועוד מעורכת, אני יודעת שלא משנה מה, אני אקרא אותו. אז קניתי. (נזהרתי מאוד שלא לקנות את כל הספרים שמוצגים בחנות:) קיבלתי אותו ואת חבריו, שלא התאפקתי וקניתי בכל זאת, עם הקדשות חמודות ממש.)
ועכשיו על הספר:
ירדן וללי נכנסות לרופא בתחילת הסיפור, הרופא לא רוצה לספר להן מהן החששות שלו, אך כל הבדיקות שללי נשלחה אליהן די סיפרו להן גם בלי עזרתו.
משם המצב מתחיל להתדרדר, כי ככל שללי כלואה ככה היא חולה יותר, וככל שהיא חופשית, ירדן חולה. אז ללי בוחרת בעצמה וירדן בוחרת בללי. הן קונות כרטיס טיסה לליסבון, וככה מתחילה הבריחה הגדולה, שבתוכה נשזרים סיפורי הילדות, סיפורי ההיכרות, החברות, הזוגיות, את החברויות השונות, את המשפחתיות, את המרחק ואת הקרבה.
הכתיבה קצרה, משפטים פשוטים ומתומצתים שמעבירים את האווירה של החרדה וההישרדות שירדן חיה בהן, החלומות של ירדן גם הם משקפים זאת היטב.
ירדן מספרת את הסיפור וללי היא הדמות הראשית, ירדן היא הדמות הראשית וללי מכתיבה את הסיפור, ללי עומדת למות וירדן כבר מתה מבפנים. הן שונות כל כך והערבוב שלהן אחת בשנייה הוא כמעט טוטאלי, כזה ששואב כל אחת מהן מעבר לגבולות של עצמה כדי לוודא שהן נשארות אחת.
החרדה שהן חוות, במיוחד ירדן, היא עוצמתית ומורגשת בכל עמוד ועמוד בספר, הבריחה הגדולה של ללי מהארץ, מהמחלה, מהמוות, מהמשפחה, מעצמה – סוחפת אחריה את ירדן ומובילה את הסיפור צעד אחר צעד לעבר הלא נודע.
ללי רוצה לברוח וירדן רוצה לשמור, ללי רוצה לחיות וירדן רוצה לשמר. ללי מובילה את הקשר, את החיים, ירדן בעיקר נסחבת אחריה, לא רוצה לעזוב, לא רוצה להיעזב. נאחזת בתקווה ובחרדה כל כך חזק עד שהיא מאבדת את עצמה ושוב מוצאת את ללי.
אישית – לא הצלחתי להבין אף אחת מהבחירות של ירדן, ואיך היא לא הבינה מייד שלשם ללי חותרת, גם את רוב הבחירות של ללי לא הבנתי. ועם זאת התחברתי אליהן וחייתי אותן עוד מתחילה, הייתי איתן שם.
מעין לקחה עט קסמים וכתבה סיפור שכבר באות הראשונה שלו נכנסים לעולם שלהן והופכים להיות בו מעין זבוב על הקיר, על ההגה, על הסיגריה, על הפח ועל התיקים. הייתי שם בכל רגע ולא הצלחתי לצאת גם כשסגרתי את הספר.
הבחירה היחידה שהתחברתי אליה בספר, כציפור, היא הבחירה הגדולה של ללי: לא לסבול בדרך אל המוות, ליהנות מכל רגע.
אבל היא פגעה כל כך הרבה בדרך, למה לא פשוט לומר מראש? למה לסחוב איתה את ירדן ממקום למקום כשהיא מרגישה ורואה את החרדה שלה? למה – אזהרת ספוילר בספק – הפעולה האחרונה שהיא עשתה לא הייתה לה מובנת מאליה כדבר ראשון שהיא צריכה לעשות? אבל הבחירות האלו הובילו את הספר להיות מה שהוא, להיות קסם. פשוטו כמשמעו.
הכתיבה מופלאה, מרתקת וסוחפת. הדמויות חיות, והחרדה והכאב שלהן פועמים בכל תו ותו בספר.
החיסרון העיקרי הוא מעין כותרות לפְסַקות מסוימות שמעכבות את הקריאה בניסיון לעקוב אחריהן לעבר איזו פואנטה, שלצערי עוד לא מצאתי.
החלומות של ירדן מעניינים ממש ואהבתי אותם, רק שהם לא מתכנסים לאלמנט שמשרת את העלילה, חוץ מאלו שממש משקפים את החרדה שלה, כל השאר פשוט שם. כמו שכל הסיפור פשוט שם ולכן הם בכלל לא מפריעים, להפך. אבל עדיין הייתי שמחה להגיע לאיזו נקודה שהם כן היו משרתים את העלילה.
וגם עלתה לי שאלה שנסחבתי איתה למשך כל הקריאה ועד רגע זה, ממש כמו ירדן שנסחבה לאורך כל אירופה אחרי ללי, היא:
מאין הן שואבות את הכסף לכל כך הרבה טיסות, השכרת רכב, סיגריות, ירוק, הרשי׳ס, פרינגלס, בירות, דירות, מלונות, מסיבות וברים?
אבל כפי שאפשר לראות בסקירה הזו, אהבתי את הספר ואני ממש ממליצה לקרוא אותו.
(עוד מידע פחות רלוונטי: הן מעשנות מ מ ש הרבה. וגם יש הרבה נהגי משאיות משום מה🤷🏻)”

“ספר שפחדתי להתחיל לקרוא, לא אוהבת ספרים שמערבים מחלות קשות ודיבורים על מוות כבר בתקציר,
להפתעתי - מדובר בספר מקסים, עם לא מעט בדיחות שחורות על החיים,
ים של ספונטניות ואנשים טובים בדרך,
מומלץ.”