נוהג אני לעלעל בכל ספר שירת מקור שרואה אור במקומותינו. בספר הזה הצצתי בעת כמה ביקורים בחנות, ובכל פעם זהיתי פנינה לירית כזו או אחרת. אך לא רכשתי, כי מה לחילוני ושמאלן חברתי כמוני, עם זהותה החברתית של המשוררת ושער שיוחד לגוש קטיף, ולכאורה יהיה לא יותר מיומן שיכיל וייצג עמדה פוליטית וזעקה ציבורית. אבל יפי הפיגורטיביות שריצד בכל עלעול - הכריע. קניתי את הספר, והר-שפי ענתה ברגש ובדיוק לתהייתי דלעיל. אתחיל מהסוף, דווקא משער "עשר מסעות, גוש קטיף, קיץ תשס"ה".
שער זה לא נכתב במונחים של עם ואדמתו, אף לא במונחים מקומיים של יהודים בארץ ישראל, אלא מתוך הסתכלות אישית פרטית, במונחים של אשה וביתה. כבסיס הערכי לשער זה, הר-שפי מציגה ללא כחל וסרק את התחבטותה סביב דברי הרב שג"ר בימי ההתנתקות: האם הדפיקה האכזרית על הדלת תיצור מום ומוגלת שנאה לעתיד, או רוך וחסד? וכדברי המשוררת: 'האם אצעק תמות נפשי עם עמודיך /.../ או אצא לאטי מהורהרת,/ כמו להליכה סתמית.../' (שם, עמ' 93). כלומר, האפשרות השניה התקיימה בתודעתה גם בימים האיומים שחוותה. לא זעקה וקריעה חברתית בשם ציבור שלם, אלא '...לפחות ידובב המלח כל פצעיי / לומר שירה / עת מעשי ידיי טובעים' (שם, עמ' 91). ראוי לומר כאן, ומיד, שנטישת בית מתוך כפיה, הינה מקור לכאב אמיתי וטהור שאיננו תלוי במקום ובזמן, אלא הוא אוניברסלי, וכאב כזה - אסור שיעמוד למשפט הדעה הפוליטית וההשקפה החברתית. או, כפי שחותמת הר-שפי את שיר המסע מהמרפסת לגג: "וסלחת את אשר יחטא איש לרעהו" (עמ' 88, לפי מלכים א, פרק ח).
הכאב האישי הוא תמיד נקודת חיבור והזדהות. רק לב אבן יכול להתעלם מכאב של אבדן בית ולהימלט אל הסוגיה הגיאו-פוליטית ואל הויכוח בענייני טריטוריה. ומתוך ששיריה של הר-שפי בוחרים ברוך ובחסד, ולא בשנאה, נמצאנו, היא ואני, משלימים זא"ז. מתוך כך, אפשר לפנות ולדון בשירה עצמה.
על אף שרשיה הדתיים של הר-שפי, שירתה היא חילונית. חילונית במובן שאין איסורים וענייני טאבו הנקבעים על-ידי סמכות חיצונית, אלא גבולות המותר והאסור נקבעים על-ידי ערכיו של האדם, כלומר המשוררת, תוך שהיא שואבת נושאים ודימויים מעולמה ומחוויותיה. כך, אפשר לדמות את אלוהים ל"ילד-מפתח" הממתין על מפתן חשוך ('דרך חור המנעול', עמ' 41) ואת השבת לזאבה טורפת ומינקת ("ויכלו", שיר ב', עמ' 45-46). כך, מותר לכתוב על אהבה לגבר, לדמותו למלך, ולא להימנע מתיאורים שהקורא יכול לייחס להם משמעות של יחסי מין: 'להשתגע לפניך / לצאת מדעתי אל המקום / בו נוכל להתגלגל בעשב / שם תראה לי את כבודך / ואני אראה לך / את הכלום בתוך-תוכי' ("פורים שפיל", עמ' 36).
חילונית במובן שהאדם הוא אדם באשר הוא. וכך, בבואה לדבר על מהות ירושלים בעיניה, המשוררת 'מחפשת את ירושלים שבאדם' ("בשערייך", עמ' 60). לא "האדם היהודי", אלא אדם שיכול להיות אוניברסלי, רק נמצא בזמן מסויים במקום מסויים, ולכן שואף מרוחם של המקום והזמן.
שירתה היא מדוייקת. מדוייקת במובן שהדימויים והמטפורות של הר-שפי הם חד-פעמיים המתמצתים וממצים מציאות נתונה באופן המזוקק ביותר, כזה המעורר קינאה אצל משוררים, על שום הראשוניות שזכתה בה הכותבת, והשתאות אצל הקוראים, בבחינת "אי אפשר לתאר את זה טוב יותר". רק בדיוק מהסוג הזה, על מנת לתאר את מהות ירושלים, יכולה להיווצר פנינה כמו 'בירושלים מחוסרי הדיור / אינם חסרי בית'.
שירתה של סיון הר-שפי היא השירה הצרופה בהתגלמותה: שירה של אדם אל אדם, שירה קוסמית, שאיננה תלויה בדבר מלבד מקורות ההשראה. שירה שבה כל אחד יכול למצוא את נקודות החיבור והזוית האישית שלו, ולהקים בהן מקדשים.
