ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר טוב

---

צלה של הרוח קרלוס רואיס סאפון
הספר צלה של הרוח בנוי על יסודות של ספרות מתח. אולי ספרות בלשית אם כי הבלש המרכזי של הספר איננו בלש כלל וכלל אלא נער תמים במובן מסוים, אשר מסביבו מתרחשת העלילה. בתחילת הקריאה יש תחושה של עומס גדול מאוד בדימויים שביניהם יש מוצלחים מאוד ומעוררים מחשבה וביניהם יש תחושה מאולצת משהו, אבל זה לא מפריע לשתף הקריאה. מה שמעניק לספר נופך של ספרות במיטבה שהספר דרך רמיזה לאירועים מהמהפכה בספרד מתאר את ההתפוררות של החברה הספרדית של אחרי המהפכה, כאשר הייאוש, הזעם ויצרי הנקם מעבירים אנשים על דעתם ורוח הגיהינום מרחפת על העיר ברצלונה. אני לא מכיר את הנוהג שהיה מקובל בברצלונה בענייני האישות, אולם אם השנה המופיעה בפתיחת הספר היא – 1945 אז נראה לי שמנהגי גבר באישה המופיעים בספר לקוחים משנות מלחמת האזרחים, אם לא קודם לכן אבל אם אכן כך הדבר, הרי התחושה האלגורית הפרושה על פני הסיפור כולו, וודאי לא מחפה על בלבול, אלא רומזת על תהליך של חזרה אחורה בזמן לתקופת ימי הביניים שבאה בעקבות מלחמת האזרחים בספרד, על מנת להדגיש עד כמה טראומטית הייתה המהפכה הזו. האירועים המעורבבים בין עבר והווה לכל אורך הספר מותירים את הקורא עם שאלה שאין עליה תשובה עד אשר נחשף הקורא לנקודת מבט של דמות אחרת המטירה את החידה, מבחינה זו הרומן הבלשי בנוי היטב ולעתים אפילו מותח. מצאתי שכמעט כל השאלות מוצאות את פטרונן למעט אחת שבאופן אישי השאירה אותי בחוסר נוחות מסוימת, שאלה שאין עליה תשובה והערפל שמסביבה מוציאה את אחת הדמויות אל מחוץ לעולם הזה ומעבירה אותה אל מחוזות הרשע הבלתי אנושי ולא אוסיף על מנת לא לפגום בקריאה של אלה שטרם קראו את הספר.

» ביקורות נוספות של טוביה
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1