ביקורת ספרותית על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1 מאת קרלוס רואיס סאפון

---

חידה: מה משותף לספר "הזיות" של די שולמן, ולספר "צילה של הרוח" ?

קשה לי מאד לכתוב את הביקורת הזאת, כי זאת אמביוולנטיות מטורפת.
אני הולכת להשוות בין שני הספרים הנ"ל. אני יודעת שזה כמו להשוות בין אבן חצץ לבין יהלום 24 קראט, סוג של, תסלחו לי על ההגזמה, אבל עדיין.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ובכן, למי שלא קרא את הספר "הזיות", הנה לכם ציטוט מתוך הביקורת המעולה והקוטלת ביותר עליו:

"מהם תחומי העניין של אווה קורצקי (איזה מין שם משפחה זה? אני זוכרת שהרשיתי לסופרים לגבב אותיות בתור שמות, אבל זה כבר מוגזם. וגם אווה. זה שם של מורה לגיאוגרפיה), אתם בטח שואלים את עצמכם. למזלכם, הכנתי רשימה:

א. לדאוג לסת.
ב. להתמזמז עם סת.
ג. להיות חולה.
ד. להעמיד פנים שהיא בריאה כדי שתוכל להתמזמז עם סת.
ח. להתלונן על זה שהיא חולה.
ט. לעבור התקפי זיכרון כאובים.
י. להתמזמז עם סת."

עד פה דברי הבלגית המעופפת.

מהי התשובה לחידה שפתחה את הביקורת?
לשני הספרים יש רעיון מדהים. (כל אחד בדרכו שלו, כן?) ושני הספרים הוזילו את עצמם והתלכלכו על דברים של ספרות-בשקל. גם פה, כל אחד בדרכו. שולמן הלכה על תיאורי נשיקות עלובים, סאפון הפך את העסק לחגיגה לשונית, אבל הפואנטה זהה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ומה אני רוצה מקרלוס רואיס סאפון, האיש שללא ספק הוא אחד הסופרים הטובים ביותר שיצא לי להכיר, ושהספר שלו עשוי להיכנס בקלות לעשירייה הפותחת שלי, אם אתגבר על בעיית האמביוולנטיות הנ"ל?

לא פעם ולא פעמים במהלך הקריאה הרגשתי פספוס מטורף. הבנאדם כתב ספר עוצמתי ומדהים ברמות הזויות, ולכלך אותו בתיאורי מין מיותרים כל כך. כל כך כל כך.
נכון, *ין הוא חלק מהחיים והכל סבבה – אבל הרגשתי שהוא מערבב את הדבר המדהים שהוא כתב, את היצירה המיוחדת הזאת עם ספרות אירו*ית זולה. לקח גלידת שמנת והוסיף לה עפר. לשבחו ייאמר שגם העפר שלו כתוב חבל על הזמן – אבל לכל הרוחות, למה? עד כדי כך הוא חסר ביטחון, שהוא לא מסוגל להאמין שייקנו את הספר שלו, והוא חייב להכניס בו קטעים כחולים כל עמוד שני?

בסדר, זה יופי שפרמין מצא לו אהבה, ודניאל כנ"ל, וקלרה כנ"ל – אנחנו שמחים בשבילם והכל טוב. נשמח עוד יותר אם לא תתאר בדייקנות כזאת את אנטומיית הגוף שלהם. אם לא תבזבז את כשרונך האגדי על תיאורי איברים.
גם כן אהבה, כן? האהבה בספר הזה מסתכמת בתשוקה, הגברים הנחמדים שבו מעריצים נשים שעושות להם את זה (זאת אומרת, פחות או יותר כל אישה) – ועוד מתיימרים להצהיר שהם אוהבים אותן. אתם אוהבים את הגוף שלהן, לא אותן. אל תצחיקו אותי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

טוב. הבהרתי את הבעיה.
נעבור למה שכן טוב. בעצם, יודעים מה, אני לא אצליח לתאר את הטוב יותר טוב מסאפון בעצמו. אז הנה לכם מבחר ציטוטים. היו כל כך הרבה שהתקשיתי במה לבחור, ובסוף הכנסתי את כולם.

"האמת, אני לא יודע הרבה על נשים."
"אף אחד לא ממש יודע, גם לא פרויד, וגם לא הן עצמן."

"הסטטיסטיקה מוכיחה שיותר אנשים מתים במיטה מאשר בחפירות."

"תמיד העדפתי את ברצלונה בסתיו, כשנפשה של העיר מטיילת בחוצות."

"העיר כבר היתה מטושטשת מאחורי וילאות של קטיפה נוזלית."

"יש אנשים שנמצאים בעולם רק כדי שיהיו כל הסוגים."

"כמו לחמנייה טרייה."
"והלחמנייה אמרה שהיא חברה שלי?"

"כמו שמלמד אותנו פרויד, האישה רוצה את ההפך ממה שהיא חושבת או אומרת, וכשמסתכלים על זה מהזווית הנכונה זה דווקא לא נורא כל כך. כי הגבר לעומת זאת כמו שכולנו יודעים, מציית לתכתיבי מערכת הרבייה או העיכול שלו."

"הבעיה היא שבני אדם רעים."
"לא רעים אלא מטומטמים. מה שחסר בעולם הזה זה יותר אנשים רעים באמת, ופחות מפגרים גבוליים."

"מישהו אמר פעם שברגע שאת מתעכבת לחשוב אם את אוהבת מישהו, כבר הפסקת לאהוב אותו לתמיד."

"יש בתי כלא גרועים מהמילים."

"ספרים משעממים אותי."
"ספרים הם כמו מראות: רואים בהם רק מה שיש בפנים."

"כל עוד עובדים, לא מסתכלים לחיים בעיניים."

"אתן הנשים מקשיבות יותר ללב ופחות לשטויות. בגלל זה אתן חיות יותר."

"הזכרונות גרועים מכדורי רובה."

"ביאה אומרת שאמנות הקריאה גוועת אט אט. היא אומרת שזהו טקס אינטימי, שספר הוא מראה שבה אנו מגלים רק את מה שכבר יש בתוכנו."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

פרמין הוא אחד הדמויות הכי מקסימות שהכרתי מימיי. הוא מצחיק ושנון ודרמטי וכל כך מתוק. כמו הספר בעצם. רוב הקטעים הכחולים נזקפים לזכותו...

אתם יודעים מה, עכשיו אני חושבת על משהו:
מה משותף לפרמין ולספר "צלה של הרוח"?
שלמרות כל מה שמפריע לך בו, אתה לא יכול שלא למות עליו.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על צלה של הרוח - בית הקברות לספרים נשכחים #1