ביקורת ספרותית על דוח מן הפנים מאת פול אוסטר
ספר טוב

---

אז גם הספר הזה זוכה לביקורת לקונית, הווה אומר "לא משהו" בלי נימוק ובלי פירוט מה הוא אותו "משהו" מבוקש, מה שאומר שהכותב היה יכול להסתפק בסימון כוכבים ולא לטרוח לכתוב סקירה, אבל אני לא מבינה למה אני מתעצבנת על זה כל כך. מה שכן, אם טרם קראתם ספר של פול אוסטר - זה לא הספר להתחיל ממנו. זה ספר שמיועד לגומעי אוסטר, לקוראי המרחקים הארוכים. אלה שגם אוהבים את הכתיבה הממוארית שלו, ויש לו די הרבה כתיבה ממוארית.

אוסטר כותב "מן הפנים" כלומר מנסה לדווח מתוך עצמו. ולא סתם מתוך עצמו, אלא מתוך עצמו הצעיר, פול הילד, פול הנער המתבגר, פול הצעיר. זה משהו שקשה בדיעבד כי התנסויות החיים נוטות להשכיח את התחושות והרגשות של מה שהיה לפניהן. להחזיק את תודעת העצמי המוקדם גם אחרי החוויות המעצבות אישיות וניסיון החיים המאוחר יותר, ולזכור את הרעננות של השנים המוקדמות, זה אתגר גדול ונראה שאוסטר עומד בו בכבוד.

הספר מורכב מארבעה חלקים. הראשון הוא ילדות מוקדמת, כתוב בגוף שני ("אתה" כשהסופר מתכוון בעצם ל"אני"), והוא תערובת של חוויות אישיות, ילדות אוניברסלית ונוסטלגיה אמריקאית. אני לא חלק מהנוסטלגיה האמריקאית, אבל זה מעניין בכל זאת. היקום המקביל לזה של אמא שלי, כלומר אילו ההורים שלה היו מהגרים לארצות הברית במקום להקים משפחה בישראל. יש שם את חווית הילד הכלל-אמריקאי שמגלה פתאום שהוא לא כולם אלא קצת "האחר", ועד כמה היהדות שאינה מתבטאת באופן מעשי מתבטאת בזהות הילדית ההולכת ומתפתחת. החלק השני מאוד מוזר, הוא לכאורה ממשיך את החלק הראשון, זה של הילדות, אבל למעשה רובו הוא פירוט העלילה והויזואליה של סרטים שאוסטר ראה בילדותו והוא מרגיש שהם מעצבים את העשייה שלו באופן זה או אחר.

החלק השלישי הוא בגיל מבוגר יותר, גיל שקצת חמק מאוסטר מסיבות שונות, והוא ניגש לתיבה הנעולה הזאת בסיוע מכתבים שכתב למי שהיתה חברתו בהיותו בן 19, הפכה מאוחר יותר לאשתו ולאחר מכן לגרושתו, והיא שמרה כל השנים את המכתבים שכתב לה ושלחה אותם אליו בגיל מבוגר הרבה יותר. אז כאן זה לא תודעת אישיות שאדם מחזיק על עצמו אלא פתיחה של תיבת פנדורה שהיא אומנם אישית אבל הגישה אליה היתה חסומה במשך רוב הזמן. היתה לי הרגשה דומה לאחרונה כשפתחתי מחברות ישנות שלי או כשקראתי סקירה שכתבתי לפני יותר מעשור וממש לא זכרתי אותה. בשנים האלה אוסטר למד בצרפת, שקל לעזוב את הלימודים והיה במצב מבולבל עד דכאוני. בחלק הזה המכתבים מובאים כלשונם עם הסברים קצרים. החלק הרביעי הוא תמונות, אבל כאלה שמתכתבות עם חלקי ציטוטים מהחלק הראשון והשני כך שאולי גם זה נחשב ספרות.

מה זה "מן הפנים"? האם זה האדם המזדקן הזוכר את ימי ילדותו וכותב אותם מחדש? או הילד שמופעל על ידי דימיון של במאי ותסריטאי מוצלח שהפעים אותו? או שזה הבוגר שלא זוכר את היותו צעיר והקריאה במכתבים היא זו שמחזירה אליו את הרגשות והתחושות מזמן אמת שהיה בעבר? ואולי זו המצלמה שמצלמת מבחוץ אבל הוא זה שבוחר אילו תמונות לצרף? אוסטר כמדומה עונה שזה הכל ביחד. יש כאן מפתח מסויים ליצירה שלו, לתחושות הבלבול, אובדן הדרך, הבדידות ומוטיבים נוספים שחוזרים ועולים תמיד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על דוח מן הפנים