בשלב הזה בקריירה של מאיה ערד, כשלוקחים ספר שלה ליד יודעים שהולכים לקבל בדיוק את מה שמבטיח הספר הזה: תמורה נאותה.
סיפור בנוי היטב, כתיבה שתופסת אתכם מהרגע הראשון ומשאירה אתכם מרותקים והופכים עוד דף גם כשאין לכם מושג למה בדיוק. גם כשהסיפור נשמע כמו סיפור על מריבה בין גיסות בווילה בחופשה המשפחתית האחרונה שחברה מספרת לכם על הספסל בגן השעשועים כשתשומת הלב שלכם מפוצלת בינה לבין הילד שמטפס על הסולם הגבוה להודעת ווטסאפ חדשה, איכשהו משהו בכם נדרך. הסקרנות מתעוררת. אתם רוצים לדעת איך זה ממשיך, איך זה נגמר, מה מסתתר מאחורי הקלעים של הסיפור, ומה כל זה אומר בעצם.
ובכל זאת, משהו בספר הזה הרגיש לי קצת שונה מספרים אחרים של ערד.
"זו שאלה שהולכת אתי כבר הרבה זמן. אנשים אומרים לי שהגיבורים שלי 'לא נחמדים'. אמרו את זה כמעט על כל גיבורי 'שבע מידות רעות', על אדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, על רותי מ'חשד לשטיון'. בהתחלה זה הפתיע אותי. אני כותבת על גיבורים אנושיים עם חולשות אנושיות, אלה הדמויות שמעניינות אותי. יותר מזה, אלו הן דמויות ריאליסטיות. דמויות כלילות מעלות, אינטליגנטיות מאוד ובעלות מודעות עצמית גבוהה ואבחנה חדה הן על פי רוב קריקטורות או ניסיון (כושל) להרחבה נרקיסיסטית של הסופר."
זה ציטוט של מאיה ערד בראיון איתה, לכאורה הכל הגיוני, איזה סופר רציני רוצה לכתוב על דמויות מושלמות? איזה גיבורים ספרותיים משמעותיים היו נטולי פגמים?
ובכל זאת אצל ערד לרוב מורגשת צרימה שאין אצל סופרים אחרים. חוסר חמלה, חוסר חיבה כלפי הדמויות שלה, ואולי זה גם הפער האירוני למדי בינה לבינם: היא כותבת על דמויות שוליים, על דמויות מוחמצות, נטולות מודעות עצמית. קחו את הנובלה האחרונה בספר הזה שבמרכזה אישה כבת שישים שרואה בעצמה אמנית וחולמת לפרוץ ולהצליח שמגלה במהלך הסיפור שאין לה סיכוי. שהיא מבוגרת מדי, לא מוכשרת מספיק, לא שייכת, שהחלום שלה לעולם לא יתגשם. וגרוע יותר: מגלה שהסביבה שלה יודעת את כל זה מזמן. שאף אחד לא האמין בחלום הנאיבי שלה על הצלחה אמנותית מאוחרת חוץ ממנה עצמה. מה מאיה ערד, סופרת כל כך מוכשרת ומצליחה, יודעת על כאב הבינוניות, על החלומות הגדולים להצלחה והכרה שלעולם לא יתממשו? קחו את אדם טהר-זהב, גיבור אמן הסיפור הקצר, עם חוסר היכולת שלו "לעלות כיתה" ולכתוב רומן, עם תחושת הכשלון והמירמור כלפי עולם הספרות שבז לו, מה מאיה ערד יודעת על תחושת הכישלון הזאת?
שבע מידות רעות היה הספר שנתן הצצה לחייהם של המוכשרים והמצליחים אקדמית והדגים איך גם הם לא יכולים לשבת על זרי הדפנה. גם הם שואפים ליותר, מקנאים, חולמים, מחמיצים. איך כל זה הוא אנושי ונכון תמיד. אנחנו לא מכירים את מאיה ערד ולא יודעים איפה הדברים האלו פוגשים אותה, בכל זאת, למרות ההצלחה.
ועדיין. משהו בפער הזה בין ערד לבין הגיבורים שלה אולי מהדהד אצל הקוראים ויוצר תחושה של התנשאות.
אבל בספר הזה כבר לא הייתי בטוחה.
בספר הזה, בעצם, די חיבבתי את הדמויות.
סיימתי אותו לא בטוחה מה קרה, מה קראתי. מה מאיה ערד ניסתה לומר או לתאר.
זה מורגש במיוחד בנובלה האמצעית. בועז גיבור הסיפור שכר וילה לחופשה משפחתית. אשתו ביקשה להזמין את אחותה ובת זוגה ולמרות חוסר החיבה שלהן בועז נענה. אלא שהשתיים מגיעות עם בנה בעל הצרכים המיוחדים של האחות ועם כלב התמיכה הרגשית של בת הזוג, יושבות רגל על רגל ולא מציעות עזרה, והאחות נפגעת עד עמקי נשמתה כשבועז מסרב לאפשר לבנה בן ה-19 לישון באותו חדר עם בתו בת ה-13.
האם אנחנו אמורים לתעב את בועז? האם הוא חסר רגישות, מרוכז בעצמו, אנוכי, מעורר אנטגוניזם? כך טענו כמה מהביקורות שקראתי על הספר אבל… אני לא הרגשתי ככה. בעיני דווקא האחות היתה בלתי נסבלת. הזדהיתי עם נקודת מבטו של בועז על הסיטואציה. אולי זה הופך אותי לאדם בלתי נסבל בעצמי… אבל התגובות של בועז שהיו רחוקות מלהיות מושלמות נראו לי דווקא נסלחות בתוך הסיטואציה.
וכל המטאפורה המתמשכת של הכנת לימונדה מלימונים או הכנת לימונים מלימונדה שליוותה את הסיפור נשארה לא מפוענחת עד הסוף מבחינתי. האם בועז הצליח בסופו של דבר להכין לימונדה מהלימון החמצמץ שקיבל? או אולי דווקא שתיית הלימונדה בסיום הספר, כאשר מי שסחטה אותה עזבה בטריקת דלת מטרתה ללגלג עליו, להציג אותו כנצלן וחסר רגישות, התכונות שהוא מייחס לגיסתו? נראה שאפשר לקרוא את הסיפור הזה כך או כך, שבניגוד לסיפורי העבר של ערד כאן יש יותר עמימות ויותר מקום לפרשנות ביחס לגיבור.
כזו היתה גם הגיבורה של הסיפור הראשון, מתרגמת מעט בודדה שצריכה ללמוד לעמוד על שלה ולהציב גבולות, אבל אין בה שום דבר שגורם לקורא לבוז לה או להתנשא מעליה.
(ועל הדרך קיבלנו גם דיון מעניין בסוגיות של תרגום, כולל תרגום ספרים ישנים - נושא שיצא לי לחשוב עליו ולכתוב עליו פה בהקשרים של ספרים כאלה, ובבעיה הייחודית של העברית כשפה שמשתנה במהירות).
הסיפור השלישי הוא העצוב מכולם בקובץ ובו אכן מופיעה גיבורה נטולת מודעות עצמית, כזאת שגורמת לקורא קצת לחמול עליה, קצת להתכווץ בשבילה וקצת להתנשא מעליה… אבל בתוך כל זה - האם היא היחידה שזוכה לביקורת של המספר? או אולי המיליה האמנותי שבז לה כל כך מסיבות שלא בטוח שהן ענייניות כמו הגיל שלה, הרקע הבורגני והלא אמנותי מספיק שלה, חוסר בקשרים.
האם רק הכשרון קובע? או שהמוני גורמים לא לגמרי רלוונטיים? האם אנשים שמדברים גבוהה גבוהה על שילוב, על חשיבות של הבאת קולות מהשוליים ומהפריפריה באמת פתוחים לקולות שונים או רק לקולות שונים מאוד ספציפיים שמתאימים למשבצת הפריפריה? גם הסיפור הזה פתוח לפרשנות שלאו דווקא ממוקדת בגיבורה ובחסרונותיה ובכך משתלב בספר שבו היחס לגיבורים מעט שונה ממה שהכרנו אצל ערד בעבר.
