שלוש נובלות מרכיבות את הספר:
תמורה נאותה, הנובלה הראשונה הנושאת את שם הספר, מכילה בתוכה את שני הנושאים העיקריים עליהם כותבת ערד, ואלו נושאים שתמיד חוזרים בספריה: עולם הכתיבה, סופרים וקוראים, והחברה האנגלוסקסית. גיבורת הסיפור - עליזה, שנולדה בשם לואיזה, אך נקראת בפי קרוביה ומשפחתה פשוט לולו, היא מתרגמת מעברית לאנגלית. ערד מתארת את עבודתה של לולו, יורדת לדקויות וליחס העדין והשברירי בין הכותב לקורא, ועל המוצר שעובר תחת ידיה בין שני אלו. עליה לשמור אל האיזון ולהביא את הספר למוצר מוגמר שיענה במקסימום על כל הדרישות.
הסיפור הזה גרם לי לעצור רגע ולחשוב על כל העולם הזה, על הבעיות בהם נתקלת לולו: מילות סלנג, מילים שאיש כבר לא משתמש בהן, כי מה שהיה שגור לפני ארבעים שנה, היום כבר לא תופס, ומצד שני צריך להתאים את השפה לתקופה. הריקוד הזה בין שני אלו יכול להיות מתיש.
לולו לא מתרגמת רק ספרים, היא מתרגמת בינה לבין עצמה את מחשבותיה, תוך כדי הפניית הזרקור אל עולם הספרות, מגרש שהוא לא זר לערד. היא כבר שיחקה בו בכמה ספריה (אמן הסיפור הקצר, קנאת סופרות).
בנובלה השנייה, לימונדה, ערד כותבת על חופשה משפחתית שהשתבשה. חופשה שהיתה אמורה להישאר בגבולות המשפחה המצומצמת, שחרגה מהגבולות הגרעיניים, וכל מה שיכל להשתבש - השתבש, כולל טינות ישנות שתססו במשך השנים, עד שבעבעו ועלו על פני השטח, ופיזרו אדים רעילים.
המסקנה: לא תמיד כדאי לעשות מהלימון לימונדה. לפעמים עדיף את החמיצות הטבעית של הלימונים, ולא את המתיקות המזויפת, שלא מצליחה להמתיק במאום.
בנובלה השלישית החותמת את הקובץ: אביב בוונציה, מסופר על חופשה אומנתית של סבתא ונכדה בוונציה. הסבתא האמביציונית שגילתה את עולם הציור בגיל מאוחר יחסית, והציגה את ציוריה בעיקר במתנס"ים שכונתיים, מרגישה את עצמה כציירת מהשורה הראשונה, והמטרה בטיול הזה לוונציה עם נכדתה נועד ללמד את הנכדה על עולם האמנות, וללטש את כישרון הציור שלה. אלא שזו למדה בטיול הזה יותר מכל על החיים, ועל טבע האדם.
אם בציור אפשר לטשטש וללטש ע"י צבע, בחיים אין את האופציה הזו, וחבל.
כמו בכל ספריה, וכדרכה, ערד לא מהססת לדחוק את גיבוריה אל הפינה, ואחרי שנתנה בגיבוריה חיים ומילאה אותם באוויר, ביד השניה היא תמיד תעמוד עם הסיכה, ולא תהסס לדקור את גיבוריה, ולהוציא מהם את האוויר, לרוקן אותם מכל בדל של חשיבות עצמית, ולהשאיר אותן כדמויות רופסות.
תמורה נאותה, מושג שחוזר כחוט השני בשלוש הנובלות, מעלה את השאלה העיקרית: מהי באמת תמורה נאותה? יש כזו? תמורה נאותה בהקשר של יחסים, בהקשר של עבודה, שכר, ובהקשר של חברות.
מטבע האדם לתמחר את עצמו גבוה, ותמיד יהיה קיים הפער בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו, לאיך שרואים ומעריכים אותנו אלו שסביבנו. הפער הזה בין הציפייה, לבין מה שקורה בפועל תמיד יהיה כמו ואקום שלא יכול להתמלא. אולי התמורה אף פעם לא נאותה, אבל לגביי, כל ספר של ערד נותן לי תמורה נאותה ומלאה.
עונג צרוף.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
