ביקורת ספרותית על אחד מאיתנו מת - רב-פקד רוי גרייס #20 מאת פיטר ג'יימס
ספר בסדר

---

פיטר ג'יימס הוא מספר סיפורים מצוין. הוא טווה רשת של אירועים שנקשרים זה בזה, והם מרתקים עד כדי כך, שקשה להניח את הספרים מהיד.

פיטר ג'יימס הוא כותב בינוני בסגנון חיבורים של כיתה ח' פרי מקלדתו של נער לא מוכשר במיוחד.

עד כאן תמצות של דעתי הכנה על סופר, שאינני מחמיצה אף ספר שלו (וזה הספר העשרים במספר). אוקסימורון? לא בהכרח.

אם תסתכלו בתמונתו של מר ג'יימס (היא מופיעה בחלק מספריו וגם ברשת, כמובן) תראו איש עם חיוך זחוח. גם אני הייתי מחייכת ככה אם הייתי מוכרת מיליוני עותקים ומנהל הבנק היה מקבל את פני עם חיוך חנפני. הבעיה של פיטר ג'יימס שהוא כל כך גאה ביכולותיו, עד שיש לי חשק לתקוע סיכה בבלון הנפוח וללחוש לו: תירגע, אדוני, אתה מפורסם ועושה הרבה כסף, אבל לעולם לא תירשם בפנתיאון הספרות המשובחת, ואפילו לא בז'אנר של ספרות המתח, שבו מסתופפים לא מעט נטולי כישרון כתיבה, שיש להם כישרון לרקיחת סיפור מתח.

כלומר, אם עוד שלושים שנה מישהו ירצה לאגד אסופה של סיפורי מתח של סופרי המתח הטובים בעולם, פיטר ג'יימס לא ייכלל בה, קרוב לוודאי.

ראוי לציין, כי רשימת תודות ארוכה כמו של פיטר ג'יימס עוד לא ראיתי בימי חיי. שלושה וחצי עמודים מלאי שמות של אנשי צוות, עוזרים, עורכים, מלחכי פינכה, יועצים, אנשי משטרה, (אולי גם אלה שמגדלים את שפע חיות המחמד שלו וצוות הווטרינרים), בקיצור, מספר העוזרים כמספר התושבים בעירו, ברייטון אנד הוב (שתי ערים שחוברו להן יחדיו).

הגיבור של פיטר ג'יימס הוא רב פקד רוי גרייס, איש נחמד, לא שתיין, לא מגדל כרס בירה, לא אומלל, לא ציני (פיטר ג'יימס לא מספיק פיקח כדי להיות ציני), לא חי בנפרד מאשתו, לא רב עם ילדיו (הם קטנים מדי), בקיצור, לא בלש ממורמר אופייני, אלא הדמות האידיאלית של הבלש המהוגן, על פי קנה המידה של פיטר ג'יימס.

נכון, יש בעברו של רוי גרייס צרות צרורות. סנדי אשתו נעלמה פעם והוא נחשד ברציחתה, היא התגלתה מחדש עם ילד סר וזעף שעושה צרות, הספיקה להיפגע בתאונה וגם את הילד ברונו, פיטר ג'יימס הרג בתאונה, כי הוא היה מעצבן והפריע לאידיליה של רב פקד גרייס. וככה נשארנו עם רוי גרייס, קליאו אשתו שהיא גם יפה וגם אופה וגם מנתחת פוסט מורטם, שני ילדים מתוקים ואוסף של תרנגולות ועיזים.

סופרי מתח מרבים לכתוב סדרות. זה חיסכון עצום בבניית דמויות חדשות. המשטרה ממילא לא משתנה, אז למה לא להשתמש באותם בלשים. וכך אנחנו פוגשים את מיודעינו מן הספרים הקודמים, עם אותו אופי, אותם מנהגים, אותן הליכות ואותם וויצים מטופשים. גלן ברנסון, סגנו של רוי גרייס, שלובש תמיד חליפות נוצצות ועניבות חסרות טעם, אוהד קולנוע מושבע ומקניט את גרייס בנוגע לגילו המופלג (45!). נורמן פוטינג, גס הרוח, שיש בעברו עשר נשים ואהובה מתה אחת, שמתבדח כל הזמן בבדיחות קרש ישן ובלתי מהוקצע. יש לדעת כי לפיטר ג'יימס שלנו יש חוש הומור אידיוטי, שלא מצחיק אף אחד. החידודים שלו כל כך מגוחכים שזה מצחיק ממש, והוא שם את הכביכול ציניות הזאת בפי הגיבורים שלו. (רק חסר איזה אימוג'י של צחוק עם דמעות כדי שנבין שמדובר בבדיחה).

עד כאן למה הספר (כמו כל 19 הספרים האחרים בסדרה) מגוחך ברמות על, ועכשיו, למה בכל זאת.

כאמור, פיטר ג'יימס יודע לספר סיפור.

כל ספר עוסק בנושא ייחודי, ופיטר ג'יימס עושה תחקיר רציני מאוד כדי לכתוב אותו (בעזרת 3,452 העוזרים והיועצים מעמודי התודות). הספרים שלו עסקו בסחר בבני אדם, בזיוף אומנות, בסחר בלתי חוקי בכלבים, בסחר בסמים, בפטיש לנעליים של מעצבי צמרת, ברצח על ידי ארס נחשים, בקיצור, שפע של נושאים. כל שם של ספר מכיל איזו הטיה של המילה מוות.

כל הספרים עבי כרס, אבל מרתקים מן העמוד הראשון ועד האחרון. למרות שהסופר שלנו חושף את הפושע בשלב מוקדם מאוד, ובהחלט אין פה גילוי שומט לסת, המתח נגרם מן הסיפור עצמו, מהחלוקה לפרקים שעוברים מדמות לדמות ומן העימות הסופי, שהוא תמיד מסחרר ומורט עצבים.

עבודת המשטרה המתוארת בספרים שלו, היא הכי אותנטית מכל סופרי המתח הידועים בעולם. לא הברקות נטולות בסיס, לא ניצוצות של גאונות, לא דדוקציה יוצאת דופן, ולא הסקת מסקנות שנובעות מאיזה אירוע שפוגש את הבלש ומעיר את הרעיון במוחו. עבודת המשטרה בספר היא עקבית, סיזיפית, מאכזבת בכיתות רגלים עקר, עבודה מפורטת, רצופה בכישלונות, יש המון מידע שלא מוביל לשום מקום, ועם כל ההתפתחות הטכנולוגית, בדיקות הדי.אנ.איי. המעקב אחרי ניידים, זיהוי פנים ומצלמות בכל פינה, המשטרה עובדת חזק והרבה כדי להשיג תוצאות.

וכאן כוחו של פיטר ג'יימס. אין אצלו ניסים ולא בלשים עם איי.קיו. של 180. יש פה אוסף של בני אדם בינוניים למדי, שמצליחים, למרות הכל, לפצח את הפרשיות.

מה שמעניין זה שפיטר ג'יימס, אדם אולי חכם, אבל מאוד לא פיקח. הוא איש עמלני שמגיע להישגים בעבודה קשה בדיוק כמו הגיבורים שלו. לעיתים אתם פוגשים באיש אשכולות נושא תארים, ונדהמים מחוסר הפיקחות שלו. כישרון ללמידה הוא כישרון מסוג אחר לגמרי משנינות ופיקחות.
כך בעצם אני מגדירה את פיטר ג'יימס. תלמיד שקדן שהגיע רחוק אבל יישאר תמיד סופר בינוני.

וזו הסיבה שהוא מקבל 3 כוכבים. ארבעה על סיפור מרתק, שניים על כתיבה בינונית מינוס.

באתרים כמו עברית, פיטר ג'יימס מקבל הרבה מאוד ציונים של חמישה כוכבים. אוהבים אותו מאוד וכאמור, הוא רב מכר היסטרי. אני עצמי, כאמור, נפלתי ברשתו, ולא זו בלבד שאני רוכשת כל ספר שיוצא לאור, אני גם שומרת את הספרים לקריאה שנייה, אי פעם בעתיד הרחוק.

על מה הספר?

איש אחד מגיע לכנסיה להלווייתו של חברו המת, ופתאום הוא מבחין כי כמה שורות לפניו יושבת דמות, שנראית לו כמו חבר אחר שמת שנתיים קודם לכן. המת-חי הזה הוא לב לבו של הספר, שעוסק ברוצח להשכיר, ברשת האפלה ובאקדחים שנוצרים במדפסת תלת מימד. אין פה שום דבר שלא קראנו קודם לכן. שום חידוש או המצאה. אבל יש סיפור מסחרר שבו אנחנו, הקורא-יודע-כל, רוצים להסביר לחוקרים איך לתפוס את הפושע, ולהזהיר את המועמד הבא להירצח כי סופו קרב.

מי שקרא את הסדרה יודע ומבין על מה אני מדברת.

מי שלא מכיר, בטח לא אכפת לו.

ופיטר ג'יימס יקירי, אתה נותן בסוף הספר (אחרי התודות לברווזים, התרנגולות, הכלבים, החתולים והתיישים) מספר דרכים לתקשר איתך. בספר הקודם מצאתי איזו שגיאה לוגית וכתבתי לך. הצוות שלך ענה לי כי פנייתי התקבלה. אף אחד לא יישב את הסתירה עליה הצבעתי. התאכזבתי.

ואתם, 3,452 מקבלי התודות, האם אין ביניכם מישהו אמיץ שיגיד לפיטר ג'יימס שעדיף שייקח סופר צללים שינסח את הספר בקצת יותר כישרון? כנראה שאין.

ותודה רבה להוצאת קוראים שזרעה שגיאות כתיב רבות בספר. אנחנו סומכים עליכם שלעולם לא תכזיבו.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על אחד מאיתנו מת - רב-פקד רוי גרייס #20