ספר ילדים שאני אישית גיליתי רק בשנות הארבעים לחיי אבל נהנתי ממנו מאוד כמו מהרבה ספרי ילדים אחרים שאפשר לקרוא בגיל מאוחר ולהנות אם בגלל שזה מחזיר אותך לילדות ואם בגלל ראיית העולם של הילדים או סתם לקרוא ספר ללא מאמץ. אור בעליית הגג הוא אחד מספרי השירים הטובים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת של של סילברסטיין שנכתבו אי פעם. ספר מלא בשירים על ליצנים, פיראטים, מפלצות וכל מיני אנשים וחיות מוזרות שעושים דברים מטורפים. גם האיורים בשחור לבן יצירתיים ביותר.
הכתיבה של של סילברסטיין שנונה ומצחיקה מאוד. אחד השירים המצחיקים ביותר שקראתי היה "Squishy Touch", שבו הדמות הראשית הופכת הכל לג'לי.
גילוי נאות- יש בספר זה תוכן קצת חולני שילדים צעירים עשויים שלא להבין. למשל שיר שעשוי להיות בעייתי עבור ילדים הוא השיר "איך לא צריך לייבש את הכלים", שכן הוא מפתה ילדים לשבור את הכלים כדי לא לייבש אותם. שיר נוסף שעשוי להיות חולני מדי עבור ילדים הוא "אביגיל הקטנה" שכן הוא עוסק במותה של ילדה, והורים צריכים אולי להסביר לילדיהם את מושג המוות לפני שהם קוראים את השיר.
זה ספר מצוין על שירים טיפשיים על אנשים טיפשים שעושים פעלולים מטורפים, והוא בוודאי יתאים באופן מיידי לילדים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד. אני ממליץ על ספר זה לילדים מגיל שמונה ומעלה, ילדים קטנים יותר עלולים להיות מעט מוטרדים מהתוכן המרמז והחולני המוצג בספר. הוא מומלץ עוד יותר למבוגרים שנשארו ילדים או מי שרוצה לחזור לילדות לכמה דקות (השיר "מכונת שיעורים" שמכינה שיעורי בית...)
הספר זכה בפרסים רבים.

קראתי את הספר לפני שנים ואני מודה שלא הבנתי את כל מה שקראתי בספר זה אבל מכיוון שאני אוהב מדע ופיזיקה, דילגתי על קטעים לא מעטים ובכל זאת יצאתי עם משהו.
פנרוז מנסה לקשר תאוריה חדשה (שעדיין לא קיימת) של פיזיקה עם תופעת התודעה. הוא טוען שאפקטים קוונטיים לאחר שיובנו טוב יותר, עשויים להסביר אינטואיציה, שיפוט, טעם אסתטי ותכונות אחרות שהוא רואה כתכונות של מחשבה אנושית (או בעלת חיים) ולא של מחשבים.
לעומתו, מתמטיקאים רבים העובדים במדעי המחשב מציעים שבקרוב ניתן יהיה לבנות מחשבים המסוגלים לבינה מלאכותית, מכונות שיכולות להשתוות או להתעלות על תהליכי החשיבה של המוח האנושי.
רוג'ר פנרוז, כאמור לא חושב כך. הוא חושב שמה שקורה במוח האנושי - ובמוחותיהם של קופים ודולפינים, לצורך העניין - שונה מאוד מפעולותיו של כל מחשב קיים או שניתן להעלות על הדעת. ב"מוחו החדש של הקיסר", הוא טוען שחסרה לנו תובנה חשובה מהותית בפיזיקה, שבלעדיה לעולם לא נוכל להבין את המוח. יתר על כן, הוא מציע, תובנה זו עשויה להיות אותה תובנה שתידרש לפני שנוכל לכתוב תיאוריה מאוחדת של הכל.
פנרוז מחפש משהו לא מובן במקום שבו פיזיקת הקוונטים פוגשת את תורת היחסות הכללית. כל אחת מהתיאוריות הללו טובות אך הן סותרות זו את זו מבחינה פילוסופית. תורת היחסות הכללית טוענת שבהינתן קבוצה של תנאי התחלה למצב פיזיקלי מסוים, היא מבצעת תחזיות מדויקות לגבי התוצאה. פיזיקת הקוונטים, לעומת זאת, מכילה מקריות ועושה את תחזיותיה במונחים של הסתברויות. תורת היחסות רואה את הטבע כרצף, פיזיקת הקוונטים רואה הכל כמורכב מחלקיקים בדידים- הקוונטים.
בספרו פנרוז מנסה לשרטט את קווי המתאר של תיאוריה עתידית שתקשר בין תורת היחסות, פיזיקת הקוונטים ותופעת האינטליגנציה. מכיוון שאינו יודע איך תיראה התאוריה, הוא משתמש בספקולציות. הוא מצטנע ואומר ומודה שאינו בטח בהכל והפסקאות שלו מלאות במונחים כמו "מרמז", "אולי" ו"אולי".
קוראים שאין להם הבנה של פיזיקה לפחות כמו של סטודנט לתואר שני ימצאו חלקים ממנו קשים. עם זאת, הוא גם ברור בחלקים שונים (אלה שהצלחתי להבין...). פנרוז התאמץ כדי להפוך את ספרו לנגיש והוא מעודד מעת לעת את קוראיו להמשיך.
תומכי "הבינה המלאכותית החזקה" טוענים שהמוח הוא מחשב. פנרוז אומר כי למחשבים יש מגבלות פנימיות, אשר אמנם מוכרות בבירור ביסודות תורת החישוב (משפטי אי השלמות של גודל), אך אינן בהכרח מוטלות על החשיבה האנושית.
מגבלה אחת כזו נובעת מהעובדה שכל המחשבים הם "מכונות טיורינג". מכונה כזו יכולה להתמודד רק עם מה שנקרא מספרים ברי חישוב. עם זאת, קיים ענף עשיר ושימושי של המתמטיקה העוסק במספרים שאינם ניתנים לחישוב. וכפי שמדגים פנרוז, אפילו רבים מהתהליכים הרגילים שעוסקים במכניקה הניוטונית אינם ניתנים לחישוב: ניתן, למשל, לחזות את תוצאת כדור ביליארד באמצעות משוואות ניוטון, אך במשחק עם שמונה כדורים כבר קשה מאוד. אם מתמטיקאים הם רק מחשבים, שואל פנרוז, כיצד הם מסוגלים להשיג תובנות שימושיות בתחומי מחשבה - כמו מספרים שאינם ניתנים לחישוב - שאמורים להיות בלתי נגישים למחשבים באופן עקרוני?
מגבלה שנייה על יכולותיהם של מחשבים קשורה לאלגוריתמים ולמשפט גודל. כל תוכניות המחשב הן אלגוריתמים. משפט גודל (הנקרא כידוע על שם קורט גודל) מדגים שאף אלגוריתם שמראה הוכחה מתמטית אינו יכול גם להוכיח את עצמו. לשם כך תמיד צריך אלגוריתם גדול ומקיף יותר, והאלגוריתם הגדול יותר, בתורו, אינו יכול להוכיח שהוא עצמו נכון. אך בעוד שמחשבים מוגבלים אך ורק על ידי משפט גודל, פנרוז טוען שייתכן שהמוח שלנו לא יהיה כזה. אחרת, הוא טוען, כיצד נדע שמשפט גודל נכון? הוא אומר: "אולי התודעה שלנו היא תכונות שמקורן בתכונה מוזרה ונפלאה כלשהי של אותם חוקים פיזיקליים השולטים בפועל בעולם שאנו חיים בו, ולא רק מאפיינים של אלגוריתם כלשהו."

הספר מורכב משני סיפורים נוגעים ללב מאת ג'יי.די. סלינג'ר. בכל סיפור מדובר על המושגים של דיכאון, בידוד, בדידות. שני הסיפורים סובבים סביב משפחת גלאס, תוך התמקדות בסימור- דמות שנותרת חמקמקה וחידתית ברובה לאורך כל הטקסטים. הקוראים פוגשים את באדי גלאס, אחיו של סימור, שמשלב הומור וצער. שתי הסיפורים מדברים על נושאים שמאפיינים את סלינג'ר- ניכור, קשר ומורכבות של מערכות יחסים אנושיות שלעתים קרובות מתפתחות בנסיבות מוזרות.
בסיפור הראשון, באדי משתתף בחתונתו של סימור עם מיוריאל בשנת 1942. עם זאת, היעדרותו של החתן יוצרת תחושה מיידית של בלבול ומתח. באדי, המתאושש ממחלה, נמצא ברכב מלא במשתתפי חתונה אחרים אשר מרכלים על סימור, מבלי להיות מודעים לקשר המשפחתי של באדי. סימור מצטייר ככזה שלמרות כישרונותיו, לעתים קרובות אינו מובן על ידי הסובבים אותו. באדי מתמודד עם הדעות הלא נוחות שחולקים במכונית, ובסופו של דבר מגן על אחיו. בעוד באדי מנסה לשפוך אור על התנהגותו של אחיו, הוא מסביר תובנות על המורכבויות של בסימור.
הסיפור השני מקבל תפנית, ומציע בחינה מופנמת של חייו ואישיותו של סימור דרך עיניו של באדי. באדי מנסה ליצור דיוקן של אחיו לאחר מותו תוך כדי התמודדות עם האובדן. הוא משתף קטעים משירתו של סימור, בדינמיקה המשפחתית שלהם ובהרהורים פילוסופיים. מחשבותיו של באדי מתנדנדות. הוא בוחן את מאבקיו של אחיו, וחושף קשר שהוא בין הערצה לייאוש,מערכות יחסים משפחתיות לא פתורות.
בשני הסיפורים, סלינג'ר מדגיש את ייחודיותה של משפחתו. סימור מתגלה כסתירה: מין גאון שאינו מסוגל להשתלב בחברה הקונבנציונלית (גם סלינג'ר הסתגר בביתו עד מותו). הקוראים מקבלים תובנות לגבי סופו הטרגי של סימור דרך ההרהורים של באדי. נוצרת מין אמפתיה לסימור. גאונותו של סלינג'ר טמונה ביכולתו לעורר תחושות של בדידות, הבנה וגילוי, וליצור קשר לדמויות אלו. מי שמכירים את יצירותיו האחרות של סלינג'ר יכולים למצוא הקבלות.
ציטוט שמראה את הייחודיות של המחבר : "אני סוג של פרנואיד הפוך. אני חושד שאנשים זוממים לשמח אותי."

ספר משתרע על פני מאות עמודים, מבנה הספר מורכב מ-5 חלקים נפרדים שיכולים להיחשב כספרים בעצמם, סיפורים שוני כמעט לחלוטין אבל מקשרים בינהם נושאים מרכזים של התנהגות אנושית ואלימות, ובעיות צודרניות אחרות.

סנטה תרזה, הממוקמת בניו מקסיקו, זוהי הארץ שבה כל הסיפורים מתאחדים, ושם מתרחשים האלימות והפשעים המגעילים ביותר, המגיעים בצורות של חטיפה ועינויים, רצח נשים, רצח עם, הטלת מומים, רומנים ,סמים, מקרי מוות הנגרמים עקב כישלון מערכת המשטרה, ועוד הרבה יותר.
סיפור לא ליניארי, ומשפטים באורך פסקה, מבנה הסיפורים עצמם (פרק 4, במיוחד שבו מחציתו הוא רק יומני נשים שנרצחו בסנטה תרזה), כל נושא הפרנויה וכיצד הדמויות מייצגות/מרגישות. משהו כמו דו"ח משטרה, שבו הכתיבה רשמית וגם מלאה עד אפס מקום בפרטים על אדם נעדר. זה שואב אותך פנימה, ומאפשר לרגעים מותחים בסיפור להתרחש בצורה חלקה.
הספר הראשון עוסק במבקרים ספרותיים אובססיביים המנסים למצוא את משמעותם ביצירותיהם, כולם חולקים את אותה מטרה: למצוא סופר שהם אובססיביים אליו בשל איכות ספריו, וללמוד מאותו סופר. החיפוש שלהם מביא אותם לסנטה תרזה, שם הם נחשפים לפשעים. רומנים זוגיים מתרחשים בין הסופרים, חקירה של מעשיהם וחייהם בכללותם, מתרחשים מצבים רגשיים, וכל זה תחת מעטה של בדידות.
הספר הראשון הוא רק מבוא למה שבולאנו מכין לקורא.
משם, אתם נשלחים לסנטה תרזה. הפשעים האכזריים מתוארים סביב הדמות הראשית אמלפיטאנו, גבר שיש לו בת בשם רוזה.
הצמד מנסה לחיות את חייהם בשלווה בסנטה תרזה, ומראים לנו שזה אינו אפשרי. הפשעים בצורת רציחות, סחר בסמים וחטיפות היו תופעה קבועה בספר, ותמיד ליוו את הדמויות לאורך כל שהותן בספר. אמלפיטאנו הוא גיבור שמנסה להתמודד עם בעיות אישיות שלו בכל הנוגע לאשתו לשעבר הפסיכוטית, מה שמותיר אותו במצב של שגעון שבו הוא בקושי מסוגל לגדל את בתו.
חלק זה מראה כיצד העיר עצמה מפחידה וממלאת פחד. תחושה של אימה ופחד שחיים עלולים להיגמר בן רגע.. בולאנו מבהיר כאן שהעיר נשארת הקבועה, בעוד שהאנשים החיים בתוכה הם המשתנים המשתנים.
החלק על הפשעים:
החלק המרכזי של הרומן. זהו החלק הארוך ביותר ב-2666, והוא מתאר נקודות מבט רבות על העיר סנטה תרזה, במגוון צורות: בלשים, שוטרים, סופרים, עיתונאים, במאי קולנוע, פושעים, , נשים, רוצחים וכו'....
יומני המשטרה הללו לעולם אינם חוסכים בפרטים המגעילים על מה שקרה לכל מוות של נשים; פרטים על איך הן נרצחו, אילו הטלות בוצעו להן לאחר מכן, מה גרם לכך, מה הן לעולם לא מגלות על כך, מה גרם מותן לאנשים אחרים וכו'... יומני המשטרה הם יצירה משום שהם מראים את מה שבולאנו מנסה לומר: מותן מתחיל להפוך למספרים ולא למקרי מוות. האלימות בסנטה תרזה הפכה לנורמה ומותן, לפחות עבור חלקן, הופך לקומי וחוזר על עצמו יותר, מה שגורם לקורא לדאוג להן פחות ככל שהן מופיעות בין סיפורי הדמויות בספר: השעמום המתמשך של מותן הנורא המתמיד של הנשים בסנטה תרזה מראה את הבעיה הנוכחית של כוחות המשטרה שהוא הכישלון בטיפול בכל רצח בנפרד, מה שגורם לרוב מקרי המוות המתועדים הללו לעולם לא להיפתר.
יש עוד שני חלקים נוספים, אבל אני לא רוצה להלאות (עוד אלימות...) ומי שירצו יקראו.

אז זה הסיכום שהקוראים מקבלים: אין סיכום!, לא משהו שמרגיש גם מציאותי וגם אנושי..
קריאת "2666" ארכה לי שנה בדילוגים. יש אנשים שעשויים לוותר באמצע רק בידיעה שעליהם לקרוא יותר מ-500 עמודים (לרוב אני לא קורא ספרים כאלה ומשתעמם מהר), מה שיכול להפוך את הספר לפחות נגיש. אם הגודל אינו בעיה עבור הקורא, אז ספר זה טוב. מצריך ריכוז ומאמץ וקצת קשה בגלל האורך , התאורים והאווירה הדכאונית

מצאתי את הספר בספריית רחוב במהלך חג הפסח. למעשה קראתי אותו לפני שנים רבות ועכשיו היה זמן לקרוא אותו לאט יותר.
זה ספר תובעני, אך שווה מאמץ. הוא לא קל לקריאה, הוא מספר סיפור נורא בשפה קשה לעיתים, על הדברים שאבדו, על חוסר האנושיות שהיה. אי אפשר לכתוב סיפור כזה בשפה פשוטה. הוא מספר סיפור נורא ביותר בצורה מאתגרת. אי אפשר להעביר את חוסר האנושיות ההרסנית בשום דרך אחרת, מלבד דרך סיפור על בית רדוף רוחות, ילדה שחוזרת מן המתים כדי לדרוש נקמה. לטוני מוריסון (אין צורך לומר) יש כישרון יוצא דופן עם מילים.
זה סיפורם של "אנשים שחורים" במהלך ומיד לאחר ביטול העבדות, והוא מעביר את תחושת האובדן, של זדון מוחלט, של אנשים שעברו דה-הומניזציה וגורמים להם להרגיש כאילו הם לא שווים כלום, כאילו איכשהו אין להם זכות להיות על פני האדמה הזו, ואם כן, רק לשרת גזע אחר הרואה את עצמו נעלה יותר. כמובן, ישנם את "המתנגדים לעבדות", אבל אפילו הם נראים די מתנשאים ולקרוא את זה היה אמיתי ומפחיד.
למרות שהכותרת היא שמה של התינוקת שנהרגת, "חמדת", על ידי אמה, הספר עוסק במה שעשתה העבדות לאמה ולאלה שסביבה, אלה שחיו אותה וחוו אותה. סת', האם, נמלטת מעבדות לאחר שבעל הבית נפטר, ולאחר שהצליחה לשלוח את שלושת ילדיה צפונה, לחמותה. אבל כל זה נחשף רק טיפין טיפין, ובהתחלה קשה לחבר את החלקים יחד, להבין מי הוא מי ומה הוא מה. זו רק השתקפות של איך זה היה: אף אחד לא היה שווה הרבה, עבדים נמכרו, משפחות נקרעו לגזרים אם בכלל הייתה להם הזדמנות לחשוב על עצמן כמשפחות. הן פשוט נמכרו ושימשו כבהמות. כקורא של הסיפור הזה, זה כאילו לאסוף פיסות שיחה, פיסות זיכרון, קטעי חלומות ומשפטים ואז לחבר הכל יחד. סת' הורגת את חמדת, בצורה נוראית, רק כדי למנוע ממנה ליפול לציפורני האנשים הלבנים, רק כדי לוודא שהיא לא תסבול כפי שכולם סבלו. וזה מה שהסיפור עוסק בו, איך הבת הזו, חמדת, הופכת לרדוף את כולם ואת הכל, את אמה, את אחותה התינוקת, את הבית בו הם גרים, את הסבתא שמתה מצער ובושה.
הכתיבה מכאיבה ויפה.
קשה להאמין שדברים אלה קרו ולא מזמן בארה"ב ויש עדיין מקומות בעולם שבהם זה מתרחש.

אל תקראו את זה! ( את הביקורת כן, אני מתכוון לא לקרוא את הספר!).
זו המסקנה וזו ההמלצה והייתי יכול לסיים כאן , אבל אז יהיו מי שיכתבו כאן שלא השקעתי או שסתם כתבתי.
כבר לפני שנים שמעתי על התופעה של הספר ובזמנו היה בלתי אפשרי להשיג אותו. בשנים האחרונות מצאתי אותו זרוק ברחובות עד שלפני שנה החלטתי להרים אותו מהרצפה ולקרוא. טעות! ספר שהוא בזבוז זמן ולמרות זאת הצליח והיה רב מכר ענק. מה שמוכיח שלהיות רב מכר לא מוכיח כלום חוץ מזה שזה פשוט הצליח לו.
לפעמים כל מה שצריך כדי לרתק את הקורא הוא שורת הפתיחה. גם כאן הספר נכשל (לא חשוב מה כתוב שם, סתם שורה) אז לא השורה הזו גרמה לאנשים לקנות כנראה הנושא שכמובן כולם מתעניינים בו (סקס).
ככל שקראתי ( ולא הגעתי לסוף, הפסקתי הרבה לפני...) ידעתי שלא הולך לצאת ממנו משהו וצדקתי.
הכתיבה גרועה. ממש, ממש ממש ממש גרועה. למחברת יש רק כמה תיאורים זמינים לה, וכשזה נגמר היא פשוט חוזרת עליהם עד אינסוף. כל שורה בדיאלוג מתוארת כ"מלמול", "התנשפות", "נשם" או "לחישה רכה". המילה "מלמול" מופיעה בספר לעתים קרובות יותר מהמילה "וגם".
בשום שלב אליו הגעתי הספר הזה אינו הופך להיות מעניין. ואני לא אכנס כאן לתאורים של החוויות הגופניות של הדמויות.

"חמישים גוונים של אפור" זה ג'אנק. לא לקרוא. תחסכו את הזמן. אני קראתי פחות מרבע וזה הספיק.

הספר זוכה פרס פוליצר (זה לא בהכרח אומר משהו אבל זה בטח מפתח ציפיות). קשה לי מאוד לסכם על מה הספר הזה. כל פרק הוא כמו סיפור בפני עצמו. הסיפורים חופפים זה את זה ויש להם דמויות משותפות - ולכולם יש קשר לבני, מנהל חברת תקליטים, או למזכירתו סשה. הפרקים שזורים זה בזה, אבל הם לא בתבנית ליניארית כלשהי. קשה לעקוב, במיוחד מכיוון שהסיפורים קופצים בין דמויות שונות וגם בין תקופות זמן שונות.
זה אומר שצריך לקרוא בתשומת לב רבה (אולי אפילו להכין רשימה). אם עוזבים את הספר וחוזרים אליו אחר כך, זה מה שאני עשיתי, זה מסבך את העניינים וקשה להבין מה קורה.
למרות הקושי שלי לעקוב אחר חלק מהדמויות, הספר הזה מציג כתיבה מיוחדת (יש בספר קטע אחד מאוד מקורי שמורכב כולו משקופיות פאוורפוינט). ניתן להבין ולקנא מדוע הוא זכה בפרס כה יוקרתי, ומדוע הוא בולט. קשה לחשוב על ספרים אחרים שאני יכול לחשוב עליהם שדומים לספר הזה מבחינת היקף ומבחינת מבנה מוזר (לפחות עבורי).
בספר יש מגוון דמויות: בני מנכ"ל חברת תקליטים מיושנת, נאחז בימיו בלהקת פאנק בתיכון ומסרב להזדקן. יש נער צעיר שהולך לאיבוד במופעים של גדולי הרוק, כי שם הוא מוצא את קצב הזמן. יש את סשה, נערת פאנק צעירה המועסקת על ידי בני. הנוף הבדיוני מדהים ולא משעמם. כל פרק הוא מנקודת מבט שונה ומספר סיפור אחר. ככל שהרומן מתקדם, כל החלקים מתחילים להתחבר כשהזמן נוכח בהם תמיד.
רבות מהדמויות הן איכשהו חלק מתעשיית המוזיקה, ודרך המוזיקה מודגם האופן שבו אנו משתנים ככל שאנו מתבגרים. דמויותיה הצעירות, המתבגרות, מתעניינות במוזיקה בצורה רגשית מאוד, כמו לנגן מוזיקת פאנק בקול רם. בהתחלה מוזיקה היא כיף, חלום - אחר כך הדמויות המבוגרות יותר מתעניינות במוזיקה יותר כקריירה. חלק מהדמויות מוצאות הצלחה, אחרות לא, אבל מעטות מאוד מהן מזדקנות כפי שהן מצפות.
הסיפורים חושפים את חייהן הפנימיים של הדמויות המתמודדות עם מגוון רחב של מצבים ואירועים, ורבים מהם אינם מאושרים במיוחד. קשה לקרוא אותו בהתמדה, והוא מעורר תגובה רגשית קשה. הוא מראה את הפיצול בין המסיכה שכל דמות מקרינה, לבין החלקים הנסתרים של עצמה שהיא לא נותנת לאף אחד לראות.
ככל הנראה משמעות שם הספר מוצג כשאחת הדמויות אומרת "הזמן הוא בריון" - לא לגמרי ברור למה הוא מתכוון, אבל מתברר ככל שקוראים את הספר מדוע הזמן הוא "בריון" - ככל שהדמויות מתבגרות, הן מוותרות על החלומות, והרצונות שלהן.
נראה לי שהספר מזכיר לנו (אם צריך להזכיר לבני גילי...) את רעיון שהזדקנות היא כואבת. על האופן שבו מבוגרים, בני נוער וילדים מעבדים ומאבדים את עולמם. הספר מדבר בעיקר על כשלונות ואפשרות לקוות שמשהו יסתדר ו"יהיה טוב".
בסך הכל, זה רומן שאני ממליץ עליו, הוא יגרום לכם לחשוב.

מר סטיבנס משרת יוצא לטיול דרכים תוך כדי הרהר בתקופת שירותו בדארלינגטון הול לא נשמע כמו קריאה מעניינת כלל. אבל כשנתקלתי בו בספרייה, החלטתי לקחת אותו, ללא סיבה.
100 העמודים הראשונים היו קשים לקריאה, מתוארת דמותו של מר סטיבנס - איש מאופק, מקצועי, חרוץ ורציני. אך הוא גם מתחיל להבין שהוא צריך ללמוד את אומנות ההתבדחות כדי לפתח קשרים עמוקים יותר עם אחרים. הוא מקריב הרבה מאושרו האישי כדי להשיג ולשמר את המוניטין שלו כמשרת מוערך מאוד. אפילו כשהוא מנסה להתבדח עם אחרים, זה מרגיש מאולץ, והוא מהרהר איך דבריו נתפסים; הוא חושב עליהם יותר מדי, אפילו ממשיך להרהר עליהם למחרת - האם הם הבינו את כוונתו, האם הם הבינו את הבדיחה, האם הם נעלבו ממה שאמר, האם היה עליו לומר משהו אחר כדי להבהיר? מחשבות פנימיות אלו מראות עד כמה סטיבנס הוא אדם מופנם שחרד לאופן שבו אחרים תופסים אותו. מה שמוביל בסופו של דבר לבדידותו ולבידודו.
הסיפור מתפתח כשסטיבנס מהרהר בשנות שירותו ללורד דרלינגטון, שמתגלה כאוהד נאצים. ככל שהוא מהרהר יותר בתקופתו כמשרת, כך מתברר יותר שמחויבותו הבלתי מעורערת למקצועיות גובה מחיר. הוא מדחיק את רגשותיו כלפי מיס קנטון, עוזרת בית בדארלינגטון הול. למרות כל זמנם המשותף ואפילו כמה רמזים מצד מיס קנטון, סטיבנס מסרב להודות ברגשותיו אליה ודוחה אותה עוד יותר, תוך עדיפות לתפקידו על פני אושרו שלו. בסופו של דבר היא מחליטה להתחתן עם אחר. כשהיא מספרת לסטיבנס את החדשות הללו, היא כועסת שאין לו כמעט מה לומר לה בנושא. נראה שיש הרבה רגשות לא פתורים, שסטיבנס לעולם לא מודה בהם או מרשה לעצמו לבטא ישירות למיס קנטון. כל כך הרבה הזדמנויות ובכל פעם הוא מדחיק את רגשותיו, ואז חוזר מיד לעבודתו. הוא אפילו משתמש בעבודה כתירוץ לסיים שיחות עם מיס קנטון.
הספר הזה הוא תזכורות על ההחמצות שגורמת השקעת יתר בעבודה ובשאיפה תמידית להיות הטובים ביותר (או אולי להיות סתם הפראייר שעושה את כל העבודה כשכולם מעגלים פינות), ייתכן שמקריבים דברים חשובים יותר בחיים, כמו קשר , חברים ומשפחה. זוהי דוגמה של משרת בשנות ה-30; אבל בטוח שגם כיום יש אנשים שחשים כך. הצורך להשיג מצוינות, להיות מכובד ומוערך מאוד במקצוע שלכם, הוא שאיפה עבור אנשים רבים. האם צריך להקדיש כל רגע לעבודה ולשירות עד היום בו אנו פורשים? (למה מה קרה? אמר חבר שלי ההיטקיסט עד לא מזמן שפרש לפנסיה) יש אנשים שאפילו לא פורשים וממשיכים לעמול עד מותם. האם זה באמת מהות החיים? לא. האם עלינו להקריב זמן עם חברים ומשפחה? לא. האם אנו מאבדים את הקשרים החברתיים שלנו בגלל העבודה? כן. והאם נוכל לדברעל נושאים שאינם קשורים לעבודה כשאנחנו לא בעבודה? (אותי מעניין אישית שכשיושבים "שבעה" על מת, תמיד יש אנשים שמדברים על העבודה במקום לנחם.... )אם אתם מרגישים שהעבודה שלכם השתלטה על חייכם, תחשבו מסלול מחדש....
זה לא נורא קצת לוותר על עבודה, לצאת מוקדם לבית. וזה חשוב מאוד גם (חס וחלילה)- להתבטל. העבודה זה לא הכל.

סטפן צווייג התאבד באותה שנה, 1942, בה פורסם הספר. הספר הוא כמו פרידה (הוא שלח את כתב היד למו"ל שלו יום לפני שהתאבד, מתוך רצון לזכור את העולם כפי שהכיר אותו בנעוריו) וניתן לראות רמזים למצב רוחו ולנקודת המבט שלו על התקופה בה חי וכתב את ספר זה : התקופה של הנציזם והיטלר.
בפרקים הראשונים של הספר, צווייג כותב בנוסטלגיה, כשהוא נזכר ביבשת אהובה, הוא תיאר תקופה שבה העושר גדל ללא הפרעה. זו הייתה תקופה של יציבות תרבותית ופוליטית יחד עם קידמה שנחשבה כבלתי ניתנת לעצירה. לאחר מכן צווייג כותב על הרקע של נפילתה הפתאומית של אותה תרבות המודרנית אל תוך תהום עמוקה של אידיאולוגיה שדחפה את היבשת לחורבנה. עבור רוב האנשים, וינה של סוף המאה ה-19 הייתה מרכז תרבותי, עיר קוסמופוליטית בת שני מיליון נפשות. צווייג מתפאר ומתגעגע ממש לאוצר התרבותי המרשים שלה. אבל זה אותו דור אירופאים שהלך אחרי רעיונות מוסווים כמושיעי מעמד הפועלים: קומוניזם, ולפעמים פשיזם.
בספר ניתן להפגש עם אירופה שכבר מתה עבור צוויג: רילקה, פרויד, הרצל, ג'ויס. אלה חלק מאלה שצווייג פגש ממש פיזית והכיר, לפעמים עבד איתם ושיתף איתם פעולה. אנו למדים שאחת מתשוקותיו הייתה איסוף טיוטות ראשונות, כתבי יד חתומים של סופרים, אמנים ומלחינים והוא מעביר את ההתרגשות שבדבר. ויש עוד הרבה דברים אחרים, על אמנות ותרבות ואירועים ואנשים שהכיר פעם.
הפרקים המשמעותיים ביותר בספר הם אלה המתייחסים למלחמת העולם הראשונה, לסבל ולתוצאותיה: פירוק האימפריה ההבסבורגית. צווייג מילא תפקיד בהקמת הצלב האדום, אך היה חסר אונים לעצור את הטבח. האפשרות לעבור את כל זה שוב - ההבנה שהעולם עדיין בית משוגעים, זו הייתה נקודת מפנה.
סטפן צווייג מתאר חזק את האירועים הגדולים של תקופתו. הוא מצייר בריאליסטיות את עלייתו של היטלר לשלטון והאיסור ההדרגתי על היהודים כתוצאה מכך. דבריו על האינפלציה ותנאי המחיה שלאחר המלחמה: רעב, קור, הרס, חוסר יציבות - גם הם כתובים יפה ומפורט. מה שבאמת מרשים אותי הוא תיאור האווירה ברחובות וינה לאחר כניסת אוסטריה למלחמה. תהלוכות, דגלים, מוזיקה, מגויסים צעירים צעדו בניצחון, והווינאים התפוצצו משמחה כשחלפו על פניו.
דבריו של צווייג הם סיפור אזהרה למחר (הוא התאבד לפני סיום מלחמת העולם השניה), למצבים שההגיון נעזב עם התייחסות בקלות ראש לעולם שבו חיים. ספר על געגוע לעולם רגוע שחי בערך בשלום והתכחשות למלחמה.