“"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה.
בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני-”