“"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה. בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני-”

“אחרי נסיעה ארוכה, אחרי השיחה המציקה, אחרי הארוחה הגדולה, אחרי הקינוח. נשאר זמן קצר. רגע קטן של שקט. שכל אחד מכונס בתוך עצמו, גם בערב שישי אצל סבתא. ובשקט הקטן הזה, רצון בלתי מוסבר אומר לי לבחור ספר מהארון. אותו ארון שגם שהייתי קטנה כל כך רציתי לאחוז באחד הספרים, אך מעולם לא הגעתי. ואחרי כמה שנים, אני כבר גדלה, ומצליחה להגיע לארון. למדף הספרים. ואני פותחת בספר הירוק. שבשבילי מסמל שקט. אותו השקט”

“ספר שירים ואיורים מקסים מאת של סילברסטיין (מחברו של 'העץ הנדיב'). 127 שירים זה לא דבר שהולך ברגל חביבי. ואם מוסיפים את העובדה שהשירים פשוט גאוניים אם בהומור, במוזרות, בדמיון הפורה, בהבנה מושלמת של כתיבה למבוגרים וצעירים כאחד, ובשילוב של איורים שלפעמים בלעדיהם השיר לא יכול להיות מובן, זה הישג מדהים בכל מובן. קובץ השירים הזה חשף לי צד שונה לגמרי של הסופר. צד מקסים שלא נופל בגאוניותו מהמפורסם בספריו.”

“את הספר הזה הכרתי כמובן בילדות המוקדמת, ונטען שהוא מדבר על אהבת ההורים לילדיהם, שהיא הענקה בלי גבול אפילו שהילד מתרחק ולא באמת רוצה בקשר אלא רוצה בתועלות הנובעות מן הקשר עם העץ. בזמן האחרון התחלתי לשמוע שוב שירים מפעם ולקרוא ספרים שכבר קראתי, וראיתי כמה שהחשיבה שלי השתנתה לכיוון של הדדיות. לדעתי האישית לכל אחת מן הדמויות - הילד והעץ, יש את המקום שלה בסיפור, אך המקום הזה משתנה. זה לא שהילד תמיד”

“"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה. בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני-”

“אחרי נסיעה ארוכה, אחרי השיחה המציקה, אחרי הארוחה הגדולה, אחרי הקינוח. נשאר זמן קצר. רגע קטן של שקט. שכל אחד מכונס בתוך עצמו, גם בערב שישי אצל סבתא. ובשקט הקטן הזה, רצון בלתי מוסבר אומר לי לבחור ספר מהארון. אותו ארון שגם שהייתי קטנה כל כך רציתי לאחוז באחד הספרים, אך מעולם לא הגעתי. ואחרי כמה שנים, אני כבר גדלה, ומצליחה להגיע לארון. למדף הספרים. ואני פותחת בספר הירוק. שבשבילי מסמל שקט. אותו השקט”

“ספר שירים ואיורים מקסים מאת של סילברסטיין (מחברו של 'העץ הנדיב'). 127 שירים זה לא דבר שהולך ברגל חביבי. ואם מוסיפים את העובדה שהשירים פשוט גאוניים אם בהומור, במוזרות, בדמיון הפורה, בהבנה מושלמת של כתיבה למבוגרים וצעירים כאחד, ובשילוב של איורים שלפעמים בלעדיהם השיר לא יכול להיות מובן, זה הישג מדהים בכל מובן. קובץ השירים הזה חשף לי צד שונה לגמרי של הסופר. צד מקסים שלא נופל בגאוניותו מהמפורסם בספריו.”

“את הספר הזה הכרתי כמובן בילדות המוקדמת, ונטען שהוא מדבר על אהבת ההורים לילדיהם, שהיא הענקה בלי גבול אפילו שהילד מתרחק ולא באמת רוצה בקשר אלא רוצה בתועלות הנובעות מן הקשר עם העץ. בזמן האחרון התחלתי לשמוע שוב שירים מפעם ולקרוא ספרים שכבר קראתי, וראיתי כמה שהחשיבה שלי השתנתה לכיוון של הדדיות. לדעתי האישית לכל אחת מן הדמויות - הילד והעץ, יש את המקום שלה בסיפור, אך המקום הזה משתנה. זה לא שהילד תמיד”