ביקורת ספרותית על על גופתי המתה מאת מירב הלפרין
ספר מעולה

---

"ספר נחיתה", כך קראתי לספר הזה בביקורת הקודמת שלי. אז כן, זה בהחלט היה ספר שנתן לי חתיכת נחיתה, נחיתה למציאות.

בשבוע שעבר העליתי את הביקורת על הספר הראשון של מירב הלפרין, ספר ששימש לי כספר טיסה חביב ותו לא. את ספר ההמשך חשבתי שאקרא כ"ספר נחיתה" שיהיה כנראה חביב לא פחות ויחזיר אותי לארץ מפראג היפה בהדרגה ובקלילות.

מירב הלפרין הפתיעה אותי בצורה שלא חשבתי שתקרה. הספר הזה כתוב בשנינות עצומה, ברגישות, ללא פילטרים ובלי פוליטיקלי קורקט. מדובר בספר שהצליח לגעת בי דווקא מהמקום הכי לא צפוי ובהחלט השאיר אצלי משהו.

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל נמצאת במלחמה. המספרת והגרוש שלה ישובים יחדיו בסלון, צופים בטלוויזיה ומתפללים לשלומם של הבן שלהם עומר שמשרת בשריון. בהחלטה אימפולסיבית וחסרת מעצורים הם מחליטים לנסוע לבארי כדי לקחת אותו חזרה הבייתה מעזה. הספר מגולל את המסע שלהם בשדרות וביישובי הדרום, בין בסיסים ומשרדים, בין חיילים זוטרים לבין מילואימניקים מאובקים, בין טילים ופיצוצים לבין חבורת זמר של גמלאים שמרימה את המורל בתוך שלל אזעקות ותחושת כאוס באוויר.

הלפרין לוקחת את המצב העגום והופכת אותו לקומדיה שחורה על המציאות הבלתי נתפסת שאנחנו חיים בה. על המלחמה כהרגל, כשגרה, אולי אפילו כהתמכרות. הביטוי "אם לא נצחק נבכה" מקבל משמעות חזקה אצל הלפרין שמוצאת את האבסורד בבור אפל ושחור. היא מצליחה לגעת בנושא בצורה אמיתית חדה ומרגשת, לא מתחנפת ולא מפחדת להציג את כל צידי המתרס בידיעה ברורה וחותכת שבסופו של דבר כולנו חווים את אותו הדבר.

הספר נכתב אחרי צוק איתן והקריאה בו הייתה רלוונטית עד כאב. בתוך כל הרגש העז והידיעה שההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, הצלחתי גם לצחוק ולזכור שכולנו באותה הסירה. לרגעים היא יכולה קצת לשקוע ואז צריך להרים את הראש ולהסתכל קדימה בכל הכוח באמונה שיכול להיות טוב יותר.

"אני מנסה להיזכר במלחמה הקודמת. מתי היא הייתה? לפני שנה? שנתיים? מיליון שנה? כל מה שאני זוכרת זה את עצמי בחניון של המשרד, פוסעת בכיוון המכונית עם רוני, אחד מעורכי הדין של המשרד, ופתאום אזעקה. אני זוכרת שהוא סינן לצידי "מדינה מטורפת" והמשיך ללכת באדישות אל עבר המכונית שלו".

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על על גופתי המתה