ביקורת ספרותית על אל תגיד כלום מאת בראד פרקס
ספר בסדר

---

שאלה מעניינת היא מה המוטיבציה ומה הסיבות של אדם שהולך לקרוא ספרי מתח. כלומר לא סתם ספרי מתח, אלא ספרי אימה. כאילו, אין לך ממה לפחד שאתה קורא במיוחד ספר כדי לפחד? מוזר. עם זאת במקומות שלווים ובטוחים יתכן שחסר לאדם מדי פעם אדרנלין. אלה הולכים ללונה פרק ועולים על רכבת הרים ואלה הולכים לקרוא ספר אימה. יכול להיות. אני אחזור לזה בהמשך.

סקוט סמפסון הוא גבר לבן בן ארבעים וארבע, מתגורר בוירג'יניה, נשוי לאליסון שהיא בת גילו והם מכירים וחברים מימי הקולג' ולמעשה חוגגים חצי יובל יחדץ לסקוט יש הכל - משרה טובה כשופט פדרלי, תאומים בני שש ושמם סם ואמה, אישה יפה מאוד שהוא אוהב מאוד, בית צמוד קרקע בקצה הרחוק של דרך מבודדת, יכולת כלכלית לממן אומנת מהגרת זרה שמתגוררת בשטח ומטפלת בילדים. יש לו גם משפחה מורחבת, כלומר לא מהצד שלו, כי בראד פרקס נקט בתעלול העתיק מכולם והביא גיבור שהוא בן יחיד שהוריו מתו זה מכבר, אבל יש משפחה מורחבת, שלא לומר חמולה, מצד אשתו אליסון שגדלה בדבוקה של שלוש אחיות אוהבות, שתיהם נשואות, לאחת מהן יש גם ילדים וכך לסם ואמה יש בני דודים. סקוט אינו איש קריירה כמו מה שצפוי מעבודתו, הוא מקפיד על שגרות משפחה והוא הורה נוכח בפדרלחיי ילדיו. יום אחד השלווה הזאת מופרת באחת - במקום להגיע לשעת השחייה הקבועה שלו עם סם ואמה - הם נחטפים, וכבוד השופט מתחיל לקבל הכתבות בטלפון הנייד שלו. כדי לשחרר את הילדים שלו הוא נדרש להטות משפט, וכמה שהוא לא אוהב את זה, זה מה שהוא עושה.

בשלב הזה, שהוא בערך הפרק הראשון בספר, כל מי ששהה בישראל בשנה וחצי האחרונות, וכל מי שעקב אחרי אביגיל עידן, איתן יהלומי, יגיל יעקב, ובוודאי אריאל וכפיר ביבס, סוגר את הספר ומפסיק לקרוא. יש לנו מספיק חטיפות ילדים משלנו, תודה רבה באמת. היות וממילא תפסיקו לקרוא, אני אנצל את שארית המקום שיש לי על הסקירה הזאת כדי לכתוב כמה תמיהות.

ובכן, כבוד השופט הפדרלי סקוט סמפסון. אתה לא אדם טיפש, שאילו היית טיפש, לא היית מגיע למשרתך הרמה ובוודאי שלא היה לך פטרון מכובד כמו זה המצויין בספר. נניח והחלטת לא לפנות ל- FBI בגלל הסיבות הלא לחלוטין משכנעות שניתנות בספר. חבל לך על הילדים שלך, אתה לא רוצה שתיפול שערה משער ראשם ובוודאי שלא יחתכו להם אצבע או משהו אחר. זה בהחלט מובן. אבל עדיין יש לך מה לעשות. למשל - לא לגור בבית הסופר מבודד שלך שאתה כבר מבין שהרעים מתצפתים עליו, ושיש להם גישה עד לסף הדלת. הלאה, כבר הבנת שהם מצאו דרך להתחזות לאשתך אליסון בטלפון הנייד שלך, אולי כדאי לך ולה לשקול לרכוש זוג טלפונים זול עבור תקשורת זוגית ולא ליפול באותו פח פעמיים? כמו כן משיטים לך עזרה מאוד משמעותית כמה וכמה פעמים. למה לא לגרום לכך שתיפסל מכס המשפט? ולמה אתה כזה שלומיאל כשהז'אנר מבקש שתצא למסע רב תהפוכות שבו תגלה (בסיוע של חבר טוב מהמארינס) מי הרעים ותשחרר לבד את הילדים שלך? או לחלופן - למה לא לתת כאן דרמה משפטית טובה שהופכת את הכללים ומגלה שמי שהיה נדמה לנו שהוא טוב, היה בעמצם הרע לאורך כל הדרך? איפה סקוט טורו, ג'ון גרישם, לא למדת כלום?

כל כך הרבה שאלות, ויש עוד. מילא ספר מתח בזמן שגם ככה השיניים שלי חורקות והבטן שלי כואבת מרוב לחצים ודאגות, למה להוסיף לעצמי ילדים חטופים, אנשים בפוסט טראומה, ילדים מתאוששים מפגיעה שמשום מה לא נותנים להם לראות פסיכולוג, ארבע מאות עמודים של מתח ודאגה שלפחות מבחינה פסיכולוגית מוצגת בצורה כנה - אז למה להרוס הכל ולתפור סוף בסגנון ג'ודי פיקו למהדרין? אם כבר הולכים על קתרזיס - אז עד הסוף. לא לגרום למישהו למות ואז שנגלה שבעצם הוא היה מת בכל מקרה ועדיף לו ככה. לא באמת עוזר למישהו סוף כזה.

מאכזב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אל תגיד כלום