שאלה מעניינת היא מה המוטיבציה ומה הסיבות של אדם שהולך לקרוא ספרי מתח. כלומר לא סתם ספרי מתח, אלא ספרי אימה. כאילו, אין לך ממה לפחד שאתה קורא במיוחד ספר כדי לפחד? מוזר. עם זאת במקומות שלווים ובטוחים יתכן שחסר לאדם מדי פעם אדרנלין. אלה הולכים ללונה פרק ועולים על רכבת הרים ואלה הולכים לקרוא ספר אימה. יכול להיות. אני אחזור לזה בהמשך.

סקוט סמפסון הוא גבר לבן בן ארבעים וארבע, מתגורר בוירג'יניה, נשוי לאליסון שהיא בת גילו והם מכירים וחברים מימי הקולג' ולמעשה חוגגים חצי יובל יחדץ לסקוט יש הכל - משרה טובה כשופט פדרלי, תאומים בני שש ושמם סם ואמה, אישה יפה מאוד שהוא אוהב מאוד, בית צמוד קרקע בקצה הרחוק של דרך מבודדת, יכולת כלכלית לממן אומנת מהגרת זרה שמתגוררת בשטח ומטפלת בילדים. יש לו גם משפחה מורחבת, כלומר לא מהצד שלו, כי בראד פרקס נקט בתעלול העתיק מכולם והביא גיבור שהוא בן יחיד שהוריו מתו זה מכבר, אבל יש משפחה מורחבת, שלא לומר חמולה, מצד אשתו אליסון שגדלה בדבוקה של שלוש אחיות אוהבות, שתיהם נשואות, לאחת מהן יש גם ילדים וכך לסם ואמה יש בני דודים. סקוט אינו איש קריירה כמו מה שצפוי מעבודתו, הוא מקפיד על שגרות משפחה והוא הורה נוכח בפדרלחיי ילדיו. יום אחד השלווה הזאת מופרת באחת - במקום להגיע לשעת השחייה הקבועה שלו עם סם ואמה - הם נחטפים, וכבוד השופט מתחיל לקבל הכתבות בטלפון הנייד שלו. כדי לשחרר את הילדים שלו הוא נדרש להטות משפט, וכמה שהוא לא אוהב את זה, זה מה שהוא עושה.

בשלב הזה, שהוא בערך הפרק הראשון בספר, כל מי ששהה בישראל בשנה וחצי האחרונות, וכל מי שעקב אחרי אביגיל עידן, איתן יהלומי, יגיל יעקב, ובוודאי אריאל וכפיר ביבס, סוגר את הספר ומפסיק לקרוא. יש לנו מספיק חטיפות ילדים משלנו, תודה רבה באמת. היות וממילא תפסיקו לקרוא, אני אנצל את שארית המקום שיש לי על הסקירה הזאת כדי לכתוב כמה תמיהות.

ובכן, כבוד השופט הפדרלי סקוט סמפסון. אתה לא אדם טיפש, שאילו היית טיפש, לא היית מגיע למשרתך הרמה ובוודאי שלא היה לך פטרון מכובד כמו זה המצויין בספר. נניח והחלטת לא לפנות ל- FBI בגלל הסיבות הלא לחלוטין משכנעות שניתנות בספר. חבל לך על הילדים שלך, אתה לא רוצה שתיפול שערה משער ראשם ובוודאי שלא יחתכו להם אצבע או משהו אחר. זה בהחלט מובן. אבל עדיין יש לך מה לעשות. למשל - לא לגור בבית הסופר מבודד שלך שאתה כבר מבין שהרעים מתצפתים עליו, ושיש להם גישה עד לסף הדלת. הלאה, כבר הבנת שהם מצאו דרך להתחזות לאשתך אליסון בטלפון הנייד שלך, אולי כדאי לך ולה לשקול לרכוש זוג טלפונים זול עבור תקשורת זוגית ולא ליפול באותו פח פעמיים? כמו כן משיטים לך עזרה מאוד משמעותית כמה וכמה פעמים. למה לא לגרום לכך שתיפסל מכס המשפט? ולמה אתה כזה שלומיאל כשהז'אנר מבקש שתצא למסע רב תהפוכות שבו תגלה (בסיוע של חבר טוב מהמארינס) מי הרעים ותשחרר לבד את הילדים שלך? או לחלופן - למה לא לתת כאן דרמה משפטית טובה שהופכת את הכללים ומגלה שמי שהיה נדמה לנו שהוא טוב, היה בעמצם הרע לאורך כל הדרך? איפה סקוט טורו, ג'ון גרישם, לא למדת כלום?

כל כך הרבה שאלות, ויש עוד. מילא ספר מתח בזמן שגם ככה השיניים שלי חורקות והבטן שלי כואבת מרוב לחצים ודאגות, למה להוסיף לעצמי ילדים חטופים, אנשים בפוסט טראומה, ילדים מתאוששים מפגיעה שמשום מה לא נותנים להם לראות פסיכולוג, ארבע מאות עמודים של מתח ודאגה שלפחות מבחינה פסיכולוגית מוצגת בצורה כנה - אז למה להרוס הכל ולתפור סוף בסגנון ג'ודי פיקו למהדרין? אם כבר הולכים על קתרזיס - אז עד הסוף. לא לגרום למישהו למות ואז שנגלה שבעצם הוא היה מת בכל מקרה ועדיף לו ככה. לא באמת עוזר למישהו סוף כזה.

מאכזב.

#
יש לי כמה (וכמה...) ספרים על ה IPad שאני קוראת כשאני צריכה להמתין בין פגישות, נניח. כמו בכל מה שנוגע לספרים אני לא יודעת איך לא להגזים וצוברת ספרים בלי הכרה. רק מה? במקרה של הספרים האלקטרונים אני לא צריכה לדאוג שהספריות בבית עומדות לקרוס וגם מקומות שאינם ספריות מלאים ספרים עד אפס מקום. כל הספרים נמצאים במכשיר קטן וקל שאני לוקחת אתי לכל מקום. הספר הזה חיכה על המכשיר זמן די רב. והתחלתי לקרוא אותו בין פגישות, אבל לא עצרתי שם.

הספר מותח מההתחלה. התאומים בני ה-6 של שופט פדרלי נחטפים למטרת סחיטה. ומשם מתגלגל הסיפור ברמה של מתח גבוה וקבוע לכל אורכו.
יש ספרי מתח שההסברים הניתנים בהם לפעולות ולהחלטות מפוקפקים עד חסרי אמינות, עד כדי כך שהמתח נפגע. לא בספר הזה. רוב מה שמסופר נמצא בתחום האמין. אין בו שום רמבו או בטמן שמגיע משומקום ומציל את המצב. התיאורים על התנהלות ההורים, הטראומה, החשדות וההתפרקות בגלל המצב החריג – אמינים ונכונים. ואם יש פה ושם משהו שהוא בגדר "לא יכול להיות" (לא נותנת דוגמה במקרה הזה, מסיבות מובנות) הוא זעיר ומינורי ונבלע בפרטים המתקבלים על הדעת.

כך קרה שבמקום לבצע את תפקידו (דהיינו להמתין לעוד "חור" בין פגישות, שקורה כמעט יום יום) הוא נדחף בתור, דחק ספר אחר (רגוע ומנומס יותר, הרבה פחות מעניין ומושך ממנו) וקראתי אותו ברצף באותו יום.
יונתן בן המליץ לי על הספר ואני מודה לו בחום: "מה שהמליצו לי חברי בתחום המתח" מתברר כשיחוק, השלל בו רב ולרוב מוצלח, בתחום שכבר כמעט התייאשתי ממנו.

חם, חם מאוד. מה זה חם? לוהט. גרם לי לגלים של זעה ולדופק מהיר ומואץ.

מה לעשות? ככה זה הקיץ בישראל...

אז מה עושים בקיץ? לוקחים גלידה טובה, יושבים במרפסת וקוראים איזה ספר מתח טוב, כזה שלא צריך לחשוב בו יותר מדי והוא לא חופר לך במח עם כל מיני תובנות על החיים. בקיצור, לא ספר אמיתי.

מה אהבתי בספר?
• התכל'ס מתחיל מהעמוד הראשון: שופט פדרלי, משפחה אמריקאית מאושרת, צמד תאומים שנחטפים, שיחת טלפון מהאיש שחטף את הילדים, והעלילה ממשיכה לדהור.
• פרקים קצרים בגוף ראשון, מפיו של השופט, לעתים עם גיחות בגוף שלישי מנקודת מבטם של החוטפים, מה שמגביר את המתח ומעניק זווית נוספת.
• סיפור אמין יחסית לספרי מתח. העלילה לא מתפתלת ולא מתפלפלת יותר מדי. תפניות והפתעות במידה הנכונה ובטוב טעם. לא צריך להתרכז יותר מדי בפרטים ואם פספסתם כמה עמודים בגלל שהייתם מרוכזים בגלידה, לא קרה כלום.
• אהבתי את הסוף. וזה לדעתי אחד הדברים הכי חשובים בספר בכלל ובספר מתח בפרט.


מה לא אהבתי בספר?
• 438 עמודים. ראבק, אפשר היה לחתוך קצת.
• ואם מדברים על לחתוך... עינויים וכריתת אצבעות של ילדים זה קצת טו מאצ' בשבילי. היה אפשר (וכדאי) לוותר על זה.
• יותר מדי מידע משפטי על המשפט האמריקאי בכל הנוגע לחוקי פטנטים ולהגנה והפרה של זכויות יוצרים. הסופר אולי עשה מחקר מעמיק, אבל הוא חפר וקדח קצת יותר מדי לעומק. לא מעניין.


בשורה התחתונה:
גלידת מגנום, אין עליה. הכי טעים: מגנום דאבל, שלגון שמנת עם שוקולד חלב מצופה בקרם קקאו ובציפוי שוקולד חלב.
ושיגיע כבר החורף, לעזאזל.

רעיון מעניין וכתיבה טובה. זה כל הסיפור... אז יש לנו כאן רעיון מעניין שלא חשבתי עליו אף פעם - האם ניתן לאיים על שופט כך שיטה משפט לטובת אחד הצדדים? או כדי לייצר רווח לא הגון לצד שלישי. ועד כמה יגיע הלחץ? בימים אלו, בכל פעם כשאני קורא על ילדים חטופים, מייד אני יכול לדמיין את המצב. יש לנו עדויות חיות. ואצלנו זה במלחמה. אז מה קורה במצב רגיל, שבו אנשים לא מודעים לאיום על הגינות מערכת המשפט? מעניין...
הכתיבה קלה והספר קולח וברגעים רבים גם מותח. לכן נתתי לו את כל ארבעת הכוכבים. שווה לקרוא ולו רק כדי להתמודד עם הדילמות של גיבור הסיפור.

אני בד"כ לא חובב מותחנים משפטיים. הם נוטים להיות עמוסי תיאורי דיונים מעייפים ומילים מסובכות. אך לשמחתי הרבה הספר הזה שונה לטובה. קודם כל, הספר כתוב בגוף ראשון כמו שאני אוהב, מרבית הפרקים קצרים וזורמים. הכתיבה מלאה בתיאורים רגשיים ומשכנעים של המשבר, הייסורים והדילמות שעוברים על הגיבור ואפילו תיאור הדיונים המשפטיים מלא במתח ובעניין. וזה עוד בלי לדבר על הסוף המעולה והמפתיע שלגמרי לא הצלחתי לנחש, למרות שהיו לי כמה חשודים.
לסיכום, מדובר בספר מעולה ומומלץ בחום רב!
זהו ספרו הראשון של בראד פרקס, וגם הראשון שלו שקראתי אך בהחלט לא האחרון. שני ספריו הנוספים כבר ממתינים על המדף בסבלנות לתורם (שיגיע בקרוב מאוד בע"ה)

די סתמי. דמות ראשית פלקטית שאשתו גם לא כל כך מעניינת. הנבלים יצאו מתוך מחולל קלישאות אמריקאי. בשליש האחרון של הספר מתחילים לקבל את התחושה המציקה של "תגיד לי מי עשה את זה ושחרר ממני כבר בנאדם". ניכר שהייתה חסרה יד של עורך שיוריד כמה עלילות משנה שפשוט לא רלוונטיות למוטיבים המרכזיים בספר.
לאורך הקריאה כל הזמן תהיתי מה מונע מכבוד השופט להתקשר לFBI לקבל סיוע, והאמתלא שכתובה בתחילת הספר לא שכנעה אותי.

מילה נוספת - זה לא מותחן משפטי, אלא מותחן פשע. אין מה לצפות לעלילה בסגנון גו'ן גרישם כי הסיפור הוא לא המשפט אלא מה שקורה במקביל אליו ומפעיל אותו.

בעיניי מדובר בספר מצוין ומותח מהרגע הראשון.
נכון, יש פרקים שמעט נמרחים, אבל אין ספק שמדובר בספר שהכי משך ותפס אותי בשנים האחרונות.
לכל אוהבי הז'אנר, בהחלט מדובר בהמלצה חמה!

פעם ספרות מתח הייתה האהובה עליי, אפילו היו לי כמה סופרים מועדפים, כאלה שקראתי כל יצירה שלהם ברגע שהתאפשר לי מיד אחרי שיצאה. עם הזמן הז'אנר הזה נהיה קצת לעוס ומאוס, הכל חזר על עצמו ונהיה לי קשה להתרגש מהתפאורה המותחת המוגזמת או המזויפת.

"אל תגיד כלום" הפתיע אותי לטובה מבחינת הז'אנר ואני מגדירה אותו יותר כספר אימה מאשר סתם ספר מתח. הוא התחיל מאוד צפוי ושבלוני אבל אחרי כמה פרקים בודדים הוא צבר תאוצה והשאיר אותי בעיקר חסרת נשימה בעודי הופכת במחשבות את האופציות של פתרון החידה, אותה הסופר, בראד פרקס, הציג ממש בתחילת הספר.

סיפור המסגרת מאוד בנאלי על משפחה שיש לה הכל, האב, סקוט סמפסון הוא שופט מוערך עם צוות מעולה וטראומה קלה ממקום עבודתו הקודם, האם אליסון סמפסון, אשתו האוהבת של סקוט, לה יש קריירה משלה ומשפחה קרובה אוהבת, תומכת ומחבקת; והילדים שלהם, אמה וסם, תאומים חמודים ומקסימים. לכאורה זו משפחה רגילה בארצות הברית עם שגרה בריאה יחסית ואפילו הורים שמאוד מעורבים בחיי ילדיהם ומקדישים להם זמן על אף שיש להם בייביסיטר צמודה ביחידת הדיור של הבית, סטודנטית טורקיה בשם יוסטינה. נקודת הפתיחה הזאת מאוד בנאלית וכמו בהרבה ספרי מתח היא נקודת פתיחה נוחה לרגע שבו הכל משתבש כבר בפרק הראשון לספר.

החל מנקודת פתיחה זאת, כל פרט שאחשוף יהרוס לכם את ההנאה בפתרון החידה של פרקס, חידה שהוא הצליח לשזור בצורה נהדרת, עם כתיבה מופלאה וזורמת, ועם הפתעות עד הרגע בו הספר נחתם.

מאוד נהניתי לקרוא וממליצה בחום לחובבי הז'אנר, גם העייפים. זה ספר שיעבוד נהדר כספר טיסה של כמה שעות. פחות מומלץ לקריאה ממש לפני השינה (למרות שהיו כמה לילות שהיה לי קשה להניח אותו וחטאתי בקריאה עד שנרדמתי) ופחות מומלץ לבעלי לב חלש עם רגישות לסיפורי אימה המערבים ילדים קטנים.

הספר הזה הוא דוגמה מצוינת איך סוף יכול להפוך ספר מצוין לספר הרבה פחות טוב.
הספר מתחיל מזה שילדיו של השופט שמספר את הסיפור נחטפים.מכאן מתחילה רכבת הרים של עלילה מותחת ומרתקת.
ואז בסוף אשתו של השופט והאמא של הילדים נהרגת בקרב מול החוטפים והילדים מניחים את הדובי צעצוע שלהם על הקבר.
איך אפשר לעשות את זה לקורא???
ואם זה לא מספיק אנחנו מגלים בסוף שבכלל היה לה סרטן סופני ואם היא לא היתה מתה בקרב יריות היא היתה מתה ביסורים מהמחלה.
ספר מצוין עם סוף שסתם עושה עצוב לקורא. חבל.