ביקורת ספרותית על הלבד הגדול מאת כריסטין האנה
ספר בסדר

---

"הוא יושב על שפת הנחל בין ערביים
הוא מקשיב לקול שירי המים הזכים
הוא שומע איך פרחים צומחים
והטל יורד לו
וקופא על לחייו כמו פנינים

מבדידות האנשים הופכים קשים
מעטים יוצאים ממנה נשכרים
יש הפוחד מהדממה
יש המגלה בה נשמה"
(יהונתן גפן, "שיר בין ערביים")


הסקירה מספר 700 שלי באתר הזה שולחת אותי לסקירות ישנות יותר ולדברים שכתבתי בעבר. למשל לפני שנתיים כשקראתי את הספר "עד קצה העולם - מסע אל החופש בלב השממה" שהוא ספר דוקומנטרי על צעיר אמריקאי בשם כריסטופר מקנדלס שעוזב את המשפחה, התואר, הרכוש שצבר ושקיבל כדי לחיות לבד ובצורה "טהורה" בלב אלסקה. העיתונאי שמתחקה על קורותיו מביא את הביקורת הגדולה ביותר שנאמרה על הדרך שבה הגיע לאלסקה, והיא דווקא נאמרת מהמקומיים הגרים במקום, ויודעים כי לקור הגדול, לחיות הטורפות ולשאר הסכנות הקיימות בטבע הפראי של אלסקה צריך להערך כראוי בציוד ולא לנסות להתמודד איתן לבד. בסקירה ההיא ציטטתי את "חופשי זה לגמרי לבד" של יהודה פוליקר והעמדתי אותו בסימן שאלה.

בספר "הלבד הגדול" אנחנו פוגשים את משפחת אולברייט, ששום דבר לא בהיר אצלה, בטח לא הכל. בתחילת הסיפור לנורה, לני, היא בת שלוש עשרה. אמא שלה קורה בת שלושים והן הולכות בעקבות אבא שלה ארנט מתחנה לתחנה בניסיון להשתלב. זוהי שנת 1974, ארנט סיים שירות צבאי הכולל שבי בוויטנאם, והוא מתקשה לחזור לחיי שגרה ובעיקר למצוא עבודה ולפרנס את בנות המשפחה שלו. ואז הם עוזבים את סיאטל, שהיא עוד תחנה בשורת התחנות שלהם, ועוברים אל בית באלסקה הפראית. שם, במפתיע ועל אף הקושי ההישרדותי הגדול, הם משתקעים למשך כמה שנים.

הקהילה בעיירה באלסקה היא קטנה וקשוחה אבל מקבלת אורחים ונחלצת לעזרה במקרה הצורך. לני משתלבת בבית הספר הקטן, קורה מצליחה לבשל, לשמר מאכלים רבים, לגדל גינת ירק ומשק חי ולנהל את הבית. לעומתן, ארנט, גם אם במשך מספר חודשים הוא פורח ויוצא מתוך השריון הקשוח שלו, הרי שבהמשך הוא מתחיל להיות יותר ויותר אלים כלפי אשתו וגם כלפי הבת שלו, והוא גם מצליח להטיל חיכוכים וקונפליקטים בקהילה הקטנה. שני הדברים יחד הם הרסניים.

בסקירות כאן באתר יש מי שכתב שהספר הזה מגמד את הספר "שירת סרטני הנהר". הי, גם עליו כתבתי ולכן חשוב לי לומר שלעומת שירת סרטני הנהר הספר כאן אמין יחסית מבחינת עלילה והתנהלות הדברים. נכון שההסתגלות של המשפחה לתנאים האלסקיים החריפים היא קצת מהירה מדי לטעמי, ויש בעיני דילוג על טעויות וקשיים שבוודאי היו. אלא שהטעויות והקשיים של ההסתגלות הם לא המוקד של הספר. המוקד הוא האלימות במשפחה. וכאן, גם אם התיאורים והתהליכים הם אמינים, הרי שהחיבור של האלימות הזאת להלם קרב ולמוראות השבי הוא קצת בעייתי בעיני. אנחנו מכירים כאן במדינה הלומי קרב, וברור שהמשפחות והסובבים אותם סובלים, זה לא בהכרח מגיע לאלימות מכוונת, בטח לא אצל מי שלא היו לו גרעיני אלימות כזאת מלכתחילה. האם זו הבדידות שעושה אנשים קשים? או הסבל? לא ברור.

הספר פוגש את לני בשלושה שלבים בחייה, בתחילה בהגעה לאלסקה, ואז היא כאמור בת שלוש עשרה. החלק הבא קורה כמה שנים לאחר מכן, כשהיא כבר בת שבע עשרה וארנט המפוטר מהעבודה מוצא לו כעסים וקונפליקטים בין השכנים בחילוקי הדעות שבין השארת הפרא ובין הבאת הקידמה. החלק השלישי הוא מספר שנים מאוחר יותר, כאשר לני ואמה בורחות מאלסקה, ואחר כך לני מנסה לחזור. החלק הזה מעמיס על העלילה הרבה מאוד מקרים דרמטיים שקורים, עד כדי מלודרמטיות בלתי אמינה בעליל. העלילה היתה יכולה לעבוד יפה גם עם חלק מהאירועים ולא דייסה המורחת את כולם יחד.

עם זאת, תיאורי הטבע האלסקי יפים לכל אורך הספר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הלבד הגדול