ביקורת ספרותית על בית הצעצועים השבורים מאת יונתן יוגב
ספר טוב

---

בשנת 2013 הייתי בת 40 שזה לא כזה מרחק מבחינת הגיל מ-33. בשנת 1993 הייתי בת 20, ובין גיל 20 לגיל 13 מפריד אוקיינוס שלם של חוויות והתפתחות והתבשלות של האונה הפרונטלית. זה גם אומר להתבגר בעשור אחר, עם שירים אחרים ואקטואליה אחרת. על כן אני מרוחקת דור מהאירועים המתוארים בספר, ועדיין הזדהיתי מאוד.

נתי של שנת 2013 הוא בחור בן 33 עובד בפיצוציה באשדוד. לילה אחד הוא עובר משמרת קשה ונזכר באירועים שקרו עשרים שנה קודם לכן. נתי של שנת 1993 הוא ילד בשכונת עוני בבאר שבע, תלמיד בכיתה ח' בבית ספר יסודי, בן יחיד להורים גרושים עם אמא שעובדת קשה לפרנסה וכמעט לא נמצאת, אבא שמפציע פעם בחודש וכלב בשם בובי. הספר מלווה את נתי הילד לאורך שנת הלימודים הזאת, שנה שבה רוב הזמן הוא הולך לבית הספר בשביל החברים וכי זה מה שעושים, ובדרך כלל מפריע. יש לו, או הוא חלק מ"חבורה" - ילדים מהשכונה שאנחנו לומדים להכיר רק בשמות פרטיים: ליאור החבר הכי טוב, דביר שמשום מה לא אוהב להסתפר אז הוא מאריך שיער, יוסי, וישי שהוא בריון מפחיד. כמו כן קיים בשטח תמיר, ילד קטן ושקדן שכל החבורה קוראת לו "המלשן" כי פעם הוא סיפר לאמא של נתי שנתי מעשן.

הסיפור עצמו הוא סיפור פשוט, ילד בסך הכל טוב שהולך ומדרדר בגלל חברים לא טובים, בגלל נאמנויות עיוורות ובגלל מחסור בהשגחה הורית. הוא מסופר ברטרוספקטיבה של הנתי הבוגר שכל מה שהצליח להגיע אליו זה להיות מוכר בפיצוציה. הוא מספר כרונולוגית סיפור הידרדרות שהולך ונעשה סיפור אימה בחסות בית עם צעצועים שבורים שנמצא בקצה של רחוב חשוך ואוסף סביבו אגדות שונות על הבעלים ומעשיו. יש בסיפור סלנג, גסויות, אלימות ברמות משתנות, אלכוהול, עישון וסמים והוא נקרא כסיפור אימה בעיקר בגלל המיסגור ובגלל הרמיזות ששותל שם נתי הבוגר.

סך הכל סיפור התבגרות ישראלי, לא סטנדרטי אבל לצערנו גם לא נדיר. אני אהבתי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בית הצעצועים השבורים