ביקורת ספרותית על בית הצעצועים השבורים מאת יונתן יוגב
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 19 בינואר, 2017
ע"י מירה רוזנפלד


בית הצעצועים השבורים / יונתן יוגב
הספר מוגדר כרומן מתח פסיכולוגי. לעניות דעתי הוא הרבה יותר מזה.
זהו ספר שמוביל את הקורא מקצה אחד של קשת הרגשות לקצה השני שלה.
זה ספר שגרם לי לכעוס, להזדעזע וגם לצחוק ולהתרגש.
הספר מתאר את סיפורו של נתי, ילד שנות השמונים בבאר שבע של אז. גם אני הייתי ילדת שנות השמונים בבאר שבע. הזדהיתי עם המון חלקים בספר.
החל ממילים שמוכרות כנראה רק לילדי באר שבע כמו "מיץ קרח", דרך "גלידה באר שבע" האגדית עם המתכון הסודי הידוע רק לסבתא, "הגשר", וכלה בבדיחות והומור של ילד שגדל בבאר שבע באותן שנים.
הספר בעיקרו מתאר ילדות קשה, לא פשוטה בעיר. לשמחתי ולמזלי אני לא חוויתי את הצד הזה של באר שבע בילדותי. אני גדלתי במשפחה טובה, משפחה נורמטיבית, תומכת ואוהבת. לא הסתובבתי בשכונות המצוקה של באר שבע, אך הכרתי אותן היטב מסיפורים "בשכונה". מזלם של גיבורי הספר לא שפר עליהם כמוני.
נתי מספר את סיפורו כיום, כשהוא כבר בוגר, עובד בפיצוציה באשדוד, נזכר בילדותו הקשוחה בעיר באר שבע. הספר נע בין זיכרונות ילדותו/בגרותו לבין ההווה במשמרת באותה פיצוציה. נתי גדל במשפחה לאם חד הורית שגדלה אותו בעצמה לאחר גירושין מכוערים מאביו, שלא ממש עניין אותו. מידי פעם הוא קפץ לבקר או קבע להיפגש עימו, וגם אז, אלו לא היו הפגישות הכי חיוביות, בלשון המעטה.
הספר קשה. מאוד. התיאורים בו אכזריים, ומבהירים כמה ילדים יכולים להיות נקמנים וחסרי רחמים.
כמה עונשו של "מלשן" יכול להיות קשה לאין שיעור. המוח לא מצליח לתפוס את גודל הזוועה.
ילדות רוויה באלימות, בסיגריות, בסמים, בסיפורים למי יש יותר גדול ומי "זיין" יותר. מנת חלקם של אותם ילדים הייתה גם גניבות ופריצות. חלק מהסיפורים כמובן הם פרי דמיונם הפורה של ילדים מתבגרים ובחלק מהם, למרבה הצער, המציאות עולה על כל דמיון.
"הומואים מזדיינים פחדנים", ישי אמר ופתח בריצה אל שרידי המדורה הקרובה. הוא הרים קרש גדול ומושחר ששלושה מסמרי פלדה הזדקרו מקצהו, איגף במהירות את השביל שתמיר רץ בו .... ואז בתנועה ידה שיגר את הקרש השחור אל הבטן הרזה של תמיר. הבטן השקופה עם כלי הדם הכחולים. תמיר נעצר. לרגע עמד המום, הפה שלו פתוח, כאילו קפא..... "זה מה שקורה למלשן, יא מזדיין". (עמוד 120)
עוד בספר ישנו המשוגע, אותו משוגע שהיה בכל שכונה, בכל תקופה. פה זה דרומר הזקן, הסוטה, שהפחיד את כל ילדי השכונה.
"הבית של דרומר היה בקצה הרחוב. זאת היתה וילה ישנה עם חצר אחורית ענקית מוקפת עצים.... חלון שפנה אל הפארק והיה תמיד פתוח ותמיד חשוך, וילדים היו אומרים שאם תסתכל לתוכו יותר מדקה דרומר ייקח לך את העיניים..... הדבר השני שהתמיה את כל מי שעבר שם היה החצר הענקית של דרומר, שהיתה מלאה צעצועים: היו שם מתקני טיפוס, ונדנדה גדולה עם שלושה מושבים, וכולם היו במצב איום, חלודים, מתפוררים.... " (עמוד 52).
כמה מזה אמת ? כמה בדיה ? איך דרומר השתלב עם זיכרונות הנעורים של אותה חבורה, עד לאן המצב הידרדר ? ואיך כל זה קשור לשטר של חמישים ₪ שמקופל בכיסו של נתי במשך שנים רבות ?
תשובות לשאלות אלו (גם אם לא במלואן) תמצאו בספר.
חלק גדול מהספר כאמור הם זיכרונותיו של נתי והם מסופרים מפיו כילד. השפה היא שפת רחוב, מלאה בסלנג, בקללות. מאוד אותנטי, יוצר הזדהות עם הדמויות ואמינות.
נתי מגיע לנקודה שבה, כאדם בוגר, הוא סוף סוף מצליח לראות את חייו עוברים למסלול חדש, אחר, אולי עם נקודת אור קטנה בתוך האפלה.
ספר מאוד לא קל לקריאה, ויחד עם זאת, מאוד מומלץ.
קריאה מהנה.
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אינשם (לפני שנה ו-4 חודשים)
הוספתי לרשימה של ה MUST READ בגלל הביקורת הפנטסטית שלך, תודה!
בת-יה (לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה, ובכל אופן ילדות מהסוג הזה היתה נחלתם של כמעט כל הערים בארץ. בכל עיר היה אפשר למצוא בקלות את שכונות העוני ואת הנוער שנע בין הפשע להורים לא מתפקדים. ולצערי, גם היום יש מקומות שאפשר למצוא בהם את הנוער הזה.
חגית (לפני שנה ו-4 חודשים)
מירה, אהבתי מאוד את הביקורת שלך.
דני בר (לפני שנה ו-4 חודשים)
נחמד לראות ביקורת נוספת שלך אחרי היעדרות ארוכה-יחסית.
הביקורת מסקרנת לא פחות מהספר, בשל הפן האישי שלה.
לי יניני (לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה מירה. נשמע מעניין .





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ