אליהו, כסנטה קלאוס, או כקנאי אכזר?

הר הכרמל נישא מעל בית ילדותי וממנו בולטת המוחרקה, אליו החלטנו נדור (שם אמיתי) חברי ואני, בני השתים עשר לצאת למסע מזורז, שכלל ריצה והליכה, החל משעות הבוקר ועד לאור אחרון, בו שבנו חזרה לקירייה. שיאו של המסע, שלבטח מתאים ליחידה מובחרת בצבא, היה מנזר המוחרקה, בו על פי המסורת התחולל העימות בין אליהו לנביאי הבעל, כסוג של ראליטי, בו התחרו שני הצדדים, מי יצליח להדליק

בית הצעצועים השבורים / <mark>יונתן יוגב</mark>
הספר מוגדר כרומן מתח פסיכולוגי. לעניות דעתי הוא הרבה יותר מזה.
זהו ספר שמוביל את הקורא מקצה אחד של קשת הרגשות לקצה השני שלה.
זה ספר שגרם לי לכעוס, להזדעזע וגם לצחוק ולהתרגש.
הספר מתאר את סיפורו של נתי, ילד שנות השמונים בבאר שבע של אז. גם אני הייתי ילדת שנות השמונים בבאר שבע. הזדהיתי עם המון חלקים בספר.
החל ממילים שמוכרות כנראה רק לילדי באר שבע כמו "מיץ קרח

בשנת 2013 הייתי בת 40 שזה לא כזה מרחק מבחינת הגיל מ-33. בשנת 1993 הייתי בת 20, ובין גיל 20 לגיל 13 מפריד אוקיינוס שלם של חוויות והתפתחות והתבשלות של האונה הפרונטלית. זה גם אומר להתבגר בעשור אחר, עם שירים אחרים ואקטואליה אחרת. על כן אני מרוחקת דור מהאירועים המתוארים בספר, ועדיין הזדהיתי מאוד.

נתי של שנת 2013 הוא בחור בן 33 עובד בפיצוציה באשדוד. לילה אחד הוא עובר משמרת קשה ונזכר באירועים שקרו עשר

*הביקורת עלולה להכיל ספויילרים"

נתי, נער מתבגר בתחילת שנות ה-90, בשנה האחרונה בלימודיו לפני העליה לתיכון (בכתה ח', כמו שזה היה פעם כשלא היתה חטיבת ביניים). אנחנו פוגשים אותו בשכונה באר-שבעית חסרת אמצעים. זה ספר התבגרות קשה וכתוב מצויין. השפה יפה כל כך, והמשלב של הדיבור של בני הנוער שכאילו מדברים לא נכון כדי להשמע מגניבים. באמת שפה יפה וקולחת.
נתי הוא ילד חסר בטחון, הוריו גרושים והוא מתגורר עם