אתחיל בגילוי נאות: מלחמות אזרחים הוא נושא שתמיד ענין אותי וסקרן אותי. קראתי רבות על מלחמת האזרחים בארה"ב, על מה שקרה ביוון לאחר מלחמת העולם השנייה וכמובן גם מלחמות הבלקן בשנות ה-90 של המאה הקודמת, מלחמה בה לחמו כולם נגד כולם.
נדמה לי שהיה זה וינסטון צ'רצ'יל שאמר פעם כי ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. המשפט הזה ישב לי בראש בזמן קריאת ספרו של מנדס מכיוון שהוא מביא לנו את סיפורם של המנוצחים והמובסים במלחמה, והפעם מלחמת האזרחים בספרד. זו מלחמה שאיש לא תיאר אותה טוב יותר מאשר פיקאסו בציורו המונומנטלי "גרניקה".
מנדס כותב נפלא ומיטיב להעביר את תחושות הכאב של המנוצחים: הם כואבים לא רק את תבוסתם, אלא גם את עצם המלחמה. הכתיבה היא מאוד מאופקת אך פוגעת בדיוק בנקודות הרגישות ומתארת להפליא את נפש גיבוריו של הסופר. כך לדוגמה בשיחה בין הבעל המסתתר בארון לבין אשתו אומר הבעל:
"העובדה שמישהו רוצה להרוג אותי לא בגלל מה שעשיתי אלא בגלל מה שאני חושב... והדבר הכי גרוע זה, שאם אני רוצה לחשוב מה שאני חושב, אני אמור לרצות שאחרים ימותו בגלל מה שהם חושבים. אני לא רוצה שהילדים שלנו יצטרכו להרוג או למות בגלל מה שהם חושבים" (עמ' 142).
זהו ספר על דילמות מוסריות, על אבל, על חמדנות, על רשעות ובעקר על נפש האדם, על מלחמה פנימית מיותרת ועל מחירה הכבד.
אלו ימים קשים עבורנו כחברה ובלתי אפשרי ממש לקרוא את הספר מבלי לעשות את ההשלכות למה שקורה לנו כאן ועכשיו וכיצד אנו מתמודדים עם השבר הגדול הזה שאנו חווים עתה. האם מנדס מציב מראה למה שעתיד לקרות לנו כאן? אני מקווה מאוד שלא אך קשה להתחמק מהמחשבות האלו בזמן קריאת הספר ולאחריו.
כמה חבל שזהו ספרו היחיד של מנדס.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
