#
יש קסם עבורי בכתיבה של מתיה. קסם שאני לא מצליחה לפענח. זה לא רק הסיפור, זה לא רק הכתיבה השונה ולא רק החוט הדקיק של ההומור השרוי על הסיפור. זה משהו שהוא אמיתי מאד למרות שהוא בדיוני. משהו שגורם לי להאמין לדמויות שהיא כותבת, למרות שהן לכאורה רחוקות מאד מעולמי.
ארמינטה רוסו, אפריקנרית בדרום אפריקה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, היא צעירה בת 23, תמימה, מבולבלת, כועסת ואידיאליסטית. היא נטשה את האוניברסיטה למורת רוחם של הוריה והתחילה לעבוד כסוכנת נדל"ן כדי להרוויח כסף ולברוח מדרום אפריקה המקוללת, אותה היא אוהבת עד עמקי נפשה אולם לא מצליחה להשלים עם החיים בה, ומהשתייכותה לשבט הכי מקולל בארץ המקוללת – אפריקנרית לבנה. ארמינטה רגישה מאד להשתייכותה לעם מנודה ושנוא (לפי דעתה) ויש בה תחושה של צדק והתעלמות מהסכנות להביא את הצדק הזה לכדי מימוש. ארמינטה גם רגישה לחולשות אנושיות – כולל חולשותיה – ומתמודדת עם פיתויים לקצר דרכים ולהשיג לעצמה מעט עושר שיביא לה אושר, לפי דעתה.
במעונות גרה סטודנטית אחת שהציעה קריאה בכף היד תמורת 1.5 ראנד. על הדלת שלה צמחו רשימות ארוכות של מעוניינות. רשויות האוניברסיטה לא אהבו את התופעה ואחרי שאם הבית ואב הבית פנו אליה ללא הועיל, הודיעו לה מטעם האוניברסיטה שהיא צפויה לפינוי מהמעונות. הסטודנטית בעלת היוזמה אספה בלוטי-אלון ביער והציעה למכירה כל בלוט ב 1.5 ראנד וקריאה בכף היד חינם...
"אפריקנרים" או "בורים" התחילו מערב-רב של מהגרים לאפריקה מארצות אירופה השונות במאה ה-18, שהתיישבו בכף התקווה הטובה. רובם היו הולנדים קלוויניסטים, והם התגבשו לכלל עָם עם שפה ייחודית, שהתפתחה מעגה הולנדית עם תוספות משפות אחרות, עם תרבות ודת משותפת, והרגשה של דחויים ודפוקים. הם נדחקו ממושבם בכף התקווה הטובה על ידי הבריטים, הביריון החדש בשכונה. הבריטים הגיעו אחריהם, ניכסו לעצמם את כף התקווה הטובה ודחקו את האפריקנרים החוצה. האפריקנרים יצאו ל"מסע הגדול" למצוא להם ארץ בה יוכלו לחיות לפי נטייתם התרבותית. הם מצאו שתי ארצות שנראו להם נטושות והתיישבו בהן. אבל... באחת נמצאו מרבצי יהלומים, שהבריטים לא היו מוכנים להשאיר בידיהם. בשניה נמצא זהב. כנ"ל. אז בריטניה סיפחה את "ארצותיהם" והפכה את "ארץ הכף" לדרום אפריקה – מדינה עשירה במחצבים וגם בגזעי אנשים שמתקשים לחיות אחד עם השני באותו מקום.
יש קסם בכתיבה של מתיה. חלקו, לפחות, נעוץ בעובדה, שהיא שיכנעה אותי באמונתה בטוב שבאדם. היא תמימה באמונתה זו, אבל לא חושבת שהטוב מגיע בחינם. הרבה מאבק שלא נגמר אף פעם יש בלהיות טוב. דרום אפריקה של מתיה היא מקום מצולק בגלל אנשים, המחבלים בטבע, מרמים תמימים ורשויות האכיפה אף מפתות אנשים לדבר עבירה, והופכים את הרמאות ההונאה והכזב ללחם חוק שם. נראה לי שהיא היתה כותבת ספר מרהיב על דרום אפריקה של היום, שבמקום להשקיע ולפתור בעיות קשות של אזרחיה, משקיעה בתביעה נגד מדינה שרחוקה ממנה אלפי קילומטרים. אבל ספרים, זה כבר ידוע, וגם צקצוק בשפתיים לא מתקנים את מה שעיוותו החינוך ושאיפת הכוח והכבוד של פוליטיקאים המחפשים פיצוי מהיר ורצוי בחינם, לנופף בו למצביעיהן בתקווה שברוב התלהבותם על ההישג הם לא יבחינו שהם יחפים ורעבים ובעיקר - מרומים.


















