מעשה באישה שנשאה כד חלב גדול על ראשה. בדרך אל השוק חשבה איך תמכור את כד החלב, ובעבורו תקנה תרנגולת. ואיך כשהתרנגולת תטיל ביצים, היא תמכור את האפרוחים בעבור עז, ואז תמכור את הגדיים בעבור פרה, ואת העגלים של הפרה בעבור...
כך המשיכה והפליגה בדמיונותיה, ובלי משים נתקלה באבן, הכד נפל מראשה ונשבר, והחלב נשפך.
האישה בכתה מרה והסיקה את מה שהיה לה להסיק, האמת שאני לא זוכרת מה היה המסר המדויק, אבל נראה לי שאפשר להבין.
את המשל הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים כשהיתי קטנה מפי אבא שלי, והספר הזה העלה אותו משאול הנשייה של הסיפורים והאגדות האבודים בבת אחת.
ובספר, שלא כמו האישה הכורעת מתייפחת מול הכד השבור ומכה על חטא, ארמינטה רוסו דוהרת משם היישר אל כד החלב הבא. החלום הבא, הסיכוי הבא, בזמן שאני הקוראת מביטה אחריה בדאגה וחרדה.
אבל אני אתחיל רגע מההתחלה.
הימים ימי ההתקוממות נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה, וארמינטה רוסו, בחורה לבנה המשתייכת לעם הבורי ו"השנוא ביותר בכל העולם", לדבריה, לא מצליחה עוד לנשום בתוך כל הכעס והאלימות האלו ומבקשת לברוח מהארץ רוויית הדם למקום שקט יותר. חוסכת פרוטה לפרוטה בשביל החלום הזה.
ואז נופלת לידיה הזדמנות כלכלית שהיא לא יכולה לעמוד בפניה, אולי גם לא רוצה, והיא מסתחררת אל קצה הצוק, משחקת על שפת התהום.
בכמה עדינות נפתח עוד צוהר ומוסט עוד וילון אל נפשה של ארמינטה. נפש מתוסבכת, מבוהלת, כועסת. ארמינטה ממאנת להרגיש אשמה על חטאי אבותיה, הלבנים הכובשים, ותוך כדי כך נשארת נאמנה לזהותה האפריקנית, ובו בזמן נחושה לעזוב את המולדת האם, מקווה לחיים טובים יותר במקום אחר.
והיא גם מאוד מקווה לאהבה. בכזאת כמיהה.
בשיחותיה עם ידידים-לא ידידים, בוויכוחיה עם אביה הכומר, מתגלה בחורה עקשנית, יש שיגידו מרדנית, שבעצם הלב שלה שבור, עייף, והיא רק מנסה להצמיח כנפיים ולעוף הרחק. לחצות את הנהר שלה לבדה.
איייי, איזה ספר!
רגעי הקליימקס שלו היו אגדיים ממש, בעיני, כל כך לא צפויים ומהפנטים.
הדיאלוגים היו נהדרים, ורגעי המחשבה הלא-מעטים של ארמינטה עם עצמה, או עם ההר הגדול שמנגד לחלונה... לא יכולתי שלא להזדהות, שלא לכאוב ולהרגיש איתה יחד.
עולם המוטיבים כאן ענק, ועוצמתי, והספר הזה ראוי מאוד להילמד ללימודי בגרות בספרות, ולו רק בזכותם.
הספר הזה תפס אותי ולא הניח לי עד שסיימתי אותו. אשרי הסופרים שמצליחים לברוא את הקסם הזה, ספרים שאי אפשר להרפות מהם, שגם אחרי שמסיימים הם לא באמת עוזבים אותך.
והרי למה ציפיתי, הלא זאת דלין מתיה, זו שכתבה את אחד הספרים המופלאים ביותר שקראתי בחיי- "הקפות ביער". דלין מבינה את נפש הטבע, האדמה והאדם בכזה דיוק מפעים ומרגש.
ואם יורשה לי לרגע לדבר על חסרונות הספר, אצביע על מילותיו האחרונות. בחייאת דלין, לא ככה מסיימים ספר! אבל ניחא. כמה מילים פחות מוצלחות בטקסט שראוי למלוא ההערכה.
והתרגום לא משהו, אבל זה כבר עניין אחר.
אז זה לא "הקפות ביער". בהחלט לא. אבל יש פה מן הרגישות המדויקת והלא רגשנית של דלין, הייחודיות שלה.
זה פשוט ספר נהדר. ונכון.
אולי זה בעצם ספר על משפחה. ועל אהבה.
וזה מה שהיתי צריכה עכשיו.
שיהיה שבוע טוב מאוד.
