ספר שנכנס לך ישר ללב כמו חץ אינדיאני מורעל, ומשאיר אותך לחשוב עליו גם כשאתה לא קורא!
אם הייתי במערכת החינוך, הייתי ממליצה להכניס אותו כספר קריאת חובה החל מגיל 14!

העלילה במשפט- ג'יימס פריי מכור כבד לכל סוגי הרעלים האפשריים מאלכוהול,
קראק ועד לדבק תעשייתי מוצא את עצמו
על סף מוות כשהגמילה היא האפשרות היחידה שלו להישאר בחיים.

מודה, בחיים לא התמכרתי למשהו... התחלתי לעשן כמו רבים וטובים בגיל העשרה
ולאחר 5 שנים כשהיה לי חבר שנגעל מסיגריות,
פשוט הפסקתי בבת אחת וזהו. עד כמה שאני אוהבת שוקולד ומתוקים,
לאחר 2 שורות שוקולד תמיד אפסיק.
ולמה הקטע האישי הזה?
כי היית יכול לחשוב שבתור מי שלא היתה מכורה לכלום, יהיה לי קשה להזדהות עם ג'יימס.
נהפוך הוא. אהבתי אותו ואת הכנות האישית שלו,
נגעלתי ביחד איתו כשתיאר את פרטי הקיא שלו, ואת כל מה שהסם עשה לגופו.
הבנתי את השנאה העצמית שלו, ובעיקר יסלח לי אלוהים
את הסלידה שלו מהתוכניות הגמילה למיניהן, הדת AA ו12 הצעדים.

לא קל לאהוב ולהזדהות עם ג'יימס במיוחד כשהוא מספר את מעשיו הרעים והם רבים!
אבל הפגיעות שלו,
הכנות שלו ובעיקר היצר להרס עצמי הם אלו שגורמים לך לרחם עליו ואף לאהוב אותו.

אתה מחבב גם את שאר הדמויות בספר, אלו שבחיים לא היית יורק לכיוונם אם היית פוגש בחיים-
אישה צעירה שנמסרה לזנות על ידי אמא הנרקומנית ואז הפכה למכורה בעצמה,
איש מאפייה קטלני שפורש חסותו על ג'יימס, שופט אלכוהוליסט ששכרותו ביישה את משפחתו, ועוד...
ספר שיישאר אצלכם עוד הרבה זמן לאחר שתסיימו, מומלץ ביותר!

למיליון רסיסים קטנים התנפצה סבלנותי, תוך כדי קריאת הספר.
ולא, זה לא ספוילר.
אלא חלק מחויות הקריאה של קוראת תמימה ומתלהבת,
שנוטה לצרף ברשימות קריאה ארוכות ספרים אשר
חברי סימניה ממליצים עליהם בכל פה.
אז צירפתי את הספר לרשימה מכובדת.
חכיתי די הרבה זמן להשאלת הספר מספריה עירונית קרית
אתא.
שמחתי סוף כל סוף להשאיל אותו.
אבל מה? התאכזבתי.
וממה? מהסגנון. לדוגמא: כמה פעמים אפשר לכתוב משפט החוזר על עצמו: ליבי פועם. ליבי פועם. ליבי פועם.
טוב הבנתם את הרעיון.
או : הקאתי, הקאתי, הקאתי.(הסליחה עם הקוראים הנבוכים
של חוות דעתי). טוב, די! כמה אפשר לשמוע?
רק שתדעו שמשפטים כאלה אורבים לכם במהלך כל הספר.
אולי בגלל "שפת התוכים" הזאת התארך הספר פלאים לכמעט
500 עמודים.
דבר נוסף 300 העמודים הראשונים נמתחו ומתחו את ציפיותיי
כמו מסטיק בזוקה.
הקטעים היותר מעניינים בעלילה ובקצב החלו ב200 עמודים
אחרונים.
הספר כתוב בגוף ראשון השפה דלה כשל נער צעיר מאוד
(בכוונה אני נמנעת מלציין גיל משום שנערים/ות באתר
בגילאי העשרה כותבים מצויין)
העלילה עוסקת בהתמכרות לסמים ולאלכוהול והיציאה מהם.
בין כותלי מוסד גמילה.
היחסים בין האנטי גיבור (טוב לא ציפיתם שאקרא למר ג'יימס אלכוהוליסט ומסומם גיבור?!) להוריו, אחיו,
אהובותיו וחבריו במוסד.
למרות התיאורים הקשים של ייסורי הגמילה והחויות הקשות
שעבר ג'יימס וחבריו לא התרגשתי. לא נפעמתי. לא נשארתי
פעורת פה.
לסיום ולסיכום אומר שהספר לטעמי האישי והבלבדי בינוני
ומטה, לפעמים הרגשתי מותשת מהעלילה ומהקריאה.
אבל במזוכיזם ראוי לציון המשכתי עד הסוף.
למי שעדיין מתכוון לקרוא את הספר: בהצלחה בצליחתו.

אין לי הנאה גדולה יותר בתור נרקומן כבד של ספרים - לשלוף ספר מהערימה הגדולה

ספר ישן שחיכה בסבלנות אין קץ ליום שאפתח אותו ואקרא אותו

ספר טוב שמשתבח היטב- כמו יין מעולה של בורדו למשל

וככה קרא לי השבוע עם הספר הנפלא הזה

כשהתחלתי לקרוא אותו זכרתי במעומעם שהיה איזה סקנדל סביב הספר והאותנטיות שלו

בעמוד השני נשאבתי במהירות אל הספר ופשוט לא עניין אותי מה היה ומה קרה

הספר המדהים הזה שאב אותי כמו שספר משובח יודע לעשות -קורה הרבה זמן בלילה

מפסיק בלית ברירה כי צריך לישון

וכל היום רק מחכה לחזור ולהתאחד אתו

שורה תחתונה - אחד הטובים שקראתי

נכנס בקלות להיכל התהילה שלי

ממליץ בחום

מה הייתי עושה בחיים בלי ספרים ובייחוד ספרים כאלו - באמת אין לי מושג

ג'יימס הוא מכור לאלכוהול ולסמים שמגיע לסף המוות, ונכנס למרכז גמילה. כאן הוא מקבל החלטה חשובה- לחיות, והחלטה חשובה נוספת- כיצד.
בספר מסופר מה עוזר לו, מה הוא מרגיש וחווה בדרך, ואיך הוא מתנקה בהדרגה מחייו הכואבים, עד שהוא יוצא כשהוא לוקח אחריות על חייו. ועוד דבר חשוב- האנשים שמקיפים אותו, שמלמדים אותו דברים חשובים על עצמו, ונותנים לו תמיכה בתהליך הזה.

אז מה לקחתי איתי? האמת שקראתי קודם את הספר הבא- 'חברי לנארד', אז ידעתי את ההמשך ולא הופתעתי. אבל בכל זאת- הכנות הנוגעת ללב של הרגשות, היכולת לעמוד מולם ולחוות אותם, והפעם הראשונה אחרי שג'יימס יצא ממרכז הגמילה ועמד מול אלכוהול- נותנים לי כח ליומיום, ולקשיים והכאבים שלי.

ספר חובה. מתאר רגשות בצורה אותנטית ולא מנסה לסחוט דמעות. טיפה מורח אבל בגדול ספר כתוב מעולה ומעורר מחשבה

****

לפני הכול: ציון לשבח לאמרי זרטל על האימג' המדוייק על העטיפה. לא ישיר, לא רגיל, חיובי ושלילי ומקסים לגמרי.






לג'יימס פריי היתה משפחה טובה. רגילה. כשהוא היה ילד, ההורים שלו אהבו אותו, ופינקו אותו. הם היו אוכלים ביחד ארוחת ערב בשש וחצי, והיו מקריאים סיפורים לפני השינה לו ולאחיו. שני ההורים עבדו, והם גרו במקומות רגילים לגמרי. שום התעללות, טראומה, או משהו יוצא דופן אחר.

אבל כבר בגיל עשר ג'יימס איבד את ההכרה בפעם הראשונה מאלכוהול. והוא הפך לנרקומן מחוק לא הרבה זמן אחר כך. בגיל עשרים ושלוש, הוא מגיע למרכז גמילה מסמים כשגופו הרוס לחלוטין מסמים ואלכוהול, השיניים הקדמיות שלו חסרות, יש לו חור בלחי, הוא מקיא בין חמש לעשר פעמים ביום, והוא חייב לאבד את ההכרה כדי להירדם. מרכז הגמילה הזה מתגאה באחוזי ההצלחה הגבוהים בעולם - שבעה עשר אחוז שמצליחים להישאר נקיים למעלה משנה.

הספר הזה גומר אותך. כי למרות השפה הדלה יחסית והתיאורים הגופניים והרגשיים החוזרים על עצמם, אי אפשר לקרוא בלי להרגיש כאבי בטן מכל ההקאות וכאבי שיניים כי ג'יימס עובר טיפולי שורש בלי שום סוג של הרדמה כי אסור לתת לו משככי כאבים, אי אפשר שלא לחשוב, מה לעזאזל קרה, ולמה אי אפשר פשוט להחליט שמפסיקים עם כל החרא הזה.

פתאום מבינים כמה החיים זו מתנה. כמה החיים של רובנו הם דבש טהור. כי יש לנו ילדים, כי יש לנו הורים, כי אנחנו מסוגלים ללכת ברחוב ויש לנו חלומות ודברים שאנחנו רוצים לעשות ופאק איט, כי אנחנו רק שונאים את הבוס ולקום מוקדם בבוקר לעבודה ומישהו לקח את הסנדביץ' אבוקדו האחרון ואורנג' מגזימים עם העמלות. יש אנשים שחיים בגיהנום ופשוט אין להם מוצא.

אני מסתכל על הילדים שלי ותוהה מה אני יכול לעשות.


***

וואי וואי.
איך בכלל מתחילים לרשום רשמים אישיים על ספר שכזה?
תגידו לי אתם איך?
הספר הנוכחי שכב לו אצלי מזה זמן.
הסיבה הייתה סדר של ספרים קודמים אותם אני קורא. אני לרוב לא אוהב לדחוף את עצמי לספרות נוספת ולרוב אני קורא ספר אחד בכל פעם. מפעם לפעם פזלתי לכיוונו , מתעניין לי בתקציר הקשה , בוהה לי כך בתמונה הקדמית ומנסה להבין לי מה הקשר בין היד הדביקה עם כדורי הסוכריות הדבוקות לסיפור עצמו. סוכרייה קטנה- שווה רסיס קטן.
סוכרייה מתוקה אל מול חמוץ ומריר.

ואז התיישבתי לי וחרגתי ממנהגי לקרוא את הספר במקביל לספר אחר.
אודה ולא אבוש , גיימס פרי כותב באופו ילדותי , לא ברור אם המשפטים החוזרים הם תולדה מכוונת מראש , או שמא כף הוא כותב באופן טבעי.
אני חושב שזה שילוב עמוק של שניהם גם יחד.
כך הוא מתאר לדעתי את כאבו הוא , כמה פעימות , כמה דפיקות לב , כמה האיש הזה הקיא דליים של ריר ומרה.
כמה הגוף האומלל הזה נפגע לו מהרגע שהפך מכור ומסומם.

נורא קשה מצד אחד לקרוא סיפור שנכתב לו כך , לעיתים זרקתי את הספר מעלי , ולא הצלחתי להבין איך הוצאה של ספרים מאפשרת בכלל לכותב להתבטא ולכתוב בדרך בה הוא בחר לכתוב אותו , נותנים לו דרור לכתוב כפי שחש....

האמינו לי גמילה מסמים היא אחד המצבים הקשים ביותר שיכולים לעבור על אנשים שנתפסו בסם , גם האנשים ההגונים ביותר שעשו את טעות חייהם ונגעו בו.
זה מצריך אורך רוח שרבות מהפעמים לא צולח על האנשים הללו , תופעות הגמילה הינן מרסקות גוף ונפש , נתקלתי בעבודתי בהמון נרקומנים , כמה מהם בני עירי חלקם בני טובים שהפכו לצלמי אנוש , גלמים של עצמם , אנשים מסכנים ונדכאים , אומנם רובם דרי רחוב ועבריינים לשמם שהסיכוי האמיתי שלהם ליציאה מהמעגל הוא אפסי ממש ( שהרי מעבר לסיכויים הנמוכים , והתת רמה של רובם , גם המסגרות מתייגות אותם ופוסלות אותם על הסף , כך גם החברה שלנו).

אבל גם האנשים הנורמטיביים שהתדרדרו... לראות את גופם הפגוע והשבור , להבחין בנזקים , בחלקם בלתי נתנים לשחזור.
תסמונת גמילה מסמים הנה רפואית גם תופעה מסכנת חיים , ורבות צוות רפואי צריך במיוחד בקהילה לשים לב טוב לכל שינוי בסימנים החיוניים שלהם כולל בפאן הנפשי כי ישנם מקרי מות שקורים במהלך ניסיונות הגמילה.

הספר מאפשר לראות את האהבה האין סופית ואת הדאגה של משפחתו של גיימס.

מפחיד בכלל לחשוב שאנחנו מגדלים לנו ילדים , משקיעים בהם את נשמתינו בכדי לתת בפנים את את הכלים הדרושים להם לצמיחה והצלחה , אנחנו מגוננים עליהם ועדיין למרות כל הניסיונות שלנו לעתים זה פשוט לא מספיק.
הסביבה והרוע שיש מסביבם כל העת גורמת להם לא פעם לעשות טעיות נוראיות שגומרות על כל המשפחה.

אני אב לילדה בת 5.5 ולבן בן 16 , ומעבר לכנפיים המגוננות שלי אני מגדל ואגדל כנפיים כפולות ומשולשות בכדי להגביר את אותה הגנה המתבקשת כלפיהם , מלמד ואלמד ככל יכולתי את הילדים הטהורים הללו , לשמור על עצמם ולא להתקרב לכל פוטנציאל חורש רעה.
הילדים של כולנו הוא דבק מאחד של חיינו על פני העולם הזה. הם הסוד שלנו , הם הקסם שלנו לאושר , עבורם אנו כולנו פה.

אני מאחל לכולנו שלא נראה טרגדיות כאלה באף משפחה , שכל הרע מסביבנו יעלם לו כך , ושהם יביאו לכולנו נחת ושלווה לביתנו באשר הוא.


גיימס פרי מכור , הוא משתף אותנו בכל פרט כמעט העובר עליו בביבי חייו.
אנו נחשפים לכל הרקבון , ולסרחון אותו הוא חווה התהליך הנוראי אותו הוא עובר.
ספר שהוא כאפה לפנים , בעיטה לאשכים , ובוקס לאף מדמם.
ספר קשה!!!!! ספר מרסק!!!!!! ויחד עם זאת ספר חובה!!!!!!!!!!!

אם לסכם את הספר במילה אחת זה פשוט וואו..
אחד הספרים הכי מצמררים והכי אמיתיים שיצא לי לקרוא.

מעולם לא באמת הבנתי מזה להיות מסומם, מכור, נרקומן.
אז יש סמים, בסדר.
אז זה ממכר, סבבה.
אין מצב שאי אפשר להפסיק, בסך הכל מעשן קצת פה, קצת שם, מסניף פה, מסניף שם, מזריק, בולע שואף..
עד כמה משהו כזה יכול להיות ממכר??

הספר הזה העביר בי צמרמורות מתחילתו ועד סופו.
מעולם לא הבנתי..וגם עכשיו, אחרי שאני מבינה, אני לא באמת מבינה.

הצורך הזה, שהוא חזק יותר מכל דבר אחר, משפחה, חברים, כסף, עבודה, שרותים, שינה, לבוש, הגינות, יושר, אהבה, שנאה, צניעות..חזק ועכשיו, צורך מיידי..

צריך עכשיו ומיד, צריך לספק אותו עכשיו ואם לא אז אתה גמור, מחוק, לא פה.
והכאבים, ואיך אתה ממלא את הכאב הזה ואיך הוא ממלא אותך ומה הוא עושה לך.
המחשבות, אי אפשר להפסיק לחשוב, וכשמפסיקים, אפילו לרגע, אז אחר כך זה כואב יותר.

אבל הוא הצליח.

נכון שבסיפורים אמור להיות תמיד סוף טוב, אבל יותר מכל שאר הספרים שקראתי עד עכשיו אני שמחה שב"סיפור" הזה, היה סוף טוב.
כי מעולם לא הבנתי ואני לעולם לא באמת אבין.
עכשיו אני יודעת כמה זה קשה, כמה זה נורא להיות שם.
לרצות למות כדי לצאת מזה כי ההרגשה היא שאין דרך אחרת אפילו כשאתה מנסה בכל הכח.

הספר הזה מומלץ למכורים, למשפחות שלהם, וגם לאנשים שאין להם קשר לעולם הזה, פשוט כדי להבין מזה להיות שם.
לקחת את זה קצת יותר ברצינות, להבין כמה מהר אפשר להדרדר משכטה פה ושכטה שם.
שאם פעם אחת נפלת, יכול להיות שלעולם לא תחזור..

מכירים את זה כשאתה רואים בסרט מישהו חוטף בעיטה בביצים והאינסטינקס שלכם זה להתקפל בכיסא שלכם למרות שלא קרה לכם כלום?
זו בערך הייתה ההרגשה שלי במשך כל הספר.

הצורה המדהימה שבה מעביר ג'יימס פריי את הכאב שעבר עליו (או על דמותו הבדיונית, אם חייבים להתוודות) הצליחה להחזיק אותי בכאבים במשך כל הספר.
עקירות שיניים בלי הרדמה, הוצאת ציפורניים, הקאות, הלקאות עצמיות וכל דבר שעובר נרקומן לשעבר במרכז גמילה. זה כאב.

הסגנון כתיבה של פריי, רפיטטיבי וחסר ניקוד, הוא בדיוק מה שדרש הספר הזה. אולי זה לא קל לקריאה, וגרם לאנשים מסויימים לחשוב שמדובר בטריק ספרותי כדי להרחיב את היריעה במספר עמודים, אבל אני מאמין שזה בדיוק מה שסחף אותי לתוך הספר.
ההרגשה הזו שזה לא נגמר, וזה חוזר על עצמו, וזה כואב. כל דבר שם כואב.

ספר נפלא, שמאוד חבל שפריי לא הצליח לשחזר את התוכן שלו בספרים האחרים שלו.