ביקורת ספרותית על מיליון רסיסים קטנים מאת ג'יימס פריי
ספר טוב

---

****

לפני הכול: ציון לשבח לאמרי זרטל על האימג' המדוייק על העטיפה. לא ישיר, לא רגיל, חיובי ושלילי ומקסים לגמרי.






לג'יימס פריי היתה משפחה טובה. רגילה. כשהוא היה ילד, ההורים שלו אהבו אותו, ופינקו אותו. הם היו אוכלים ביחד ארוחת ערב בשש וחצי, והיו מקריאים סיפורים לפני השינה לו ולאחיו. שני ההורים עבדו, והם גרו במקומות רגילים לגמרי. שום התעללות, טראומה, או משהו יוצא דופן אחר.

אבל כבר בגיל עשר ג'יימס איבד את ההכרה בפעם הראשונה מאלכוהול. והוא הפך לנרקומן מחוק לא הרבה זמן אחר כך. בגיל עשרים ושלוש, הוא מגיע למרכז גמילה מסמים כשגופו הרוס לחלוטין מסמים ואלכוהול, השיניים הקדמיות שלו חסרות, יש לו חור בלחי, הוא מקיא בין חמש לעשר פעמים ביום, והוא חייב לאבד את ההכרה כדי להירדם. מרכז הגמילה הזה מתגאה באחוזי ההצלחה הגבוהים בעולם - שבעה עשר אחוז שמצליחים להישאר נקיים למעלה משנה.

הספר הזה גומר אותך. כי למרות השפה הדלה יחסית והתיאורים הגופניים והרגשיים החוזרים על עצמם, אי אפשר לקרוא בלי להרגיש כאבי בטן מכל ההקאות וכאבי שיניים כי ג'יימס עובר טיפולי שורש בלי שום סוג של הרדמה כי אסור לתת לו משככי כאבים, אי אפשר שלא לחשוב, מה לעזאזל קרה, ולמה אי אפשר פשוט להחליט שמפסיקים עם כל החרא הזה.

פתאום מבינים כמה החיים זו מתנה. כמה החיים של רובנו הם דבש טהור. כי יש לנו ילדים, כי יש לנו הורים, כי אנחנו מסוגלים ללכת ברחוב ויש לנו חלומות ודברים שאנחנו רוצים לעשות ופאק איט, כי אנחנו רק שונאים את הבוס ולקום מוקדם בבוקר לעבודה ומישהו לקח את הסנדביץ' אבוקדו האחרון ואורנג' מגזימים עם העמלות. יש אנשים שחיים בגיהנום ופשוט אין להם מוצא.

אני מסתכל על הילדים שלי ותוהה מה אני יכול לעשות.


***

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על מיליון רסיסים קטנים