ביקורת ספרותית על חסד אלהים מאת ברנרד מלמוד
ספר מעולה

---

ארבע שנים לפני מותו, בשנת 1982, יצא לאור הספר הזה – "חסד אלוהים", של ברנרד מלמוד, רומן קצר, אלגורי, בדיוני, הומוריסטי ואף משעשע במבט שטחי, אך במבט שאינו שטחי מדובר ברומן מעמיק מאוד, עם אמירה מאוד פסימית ואפילו קודרת על המצב האנושי באשר הוא.

סיפור המסגרת: מלחמת עולם תרמו-גרעינית השמידה את מרבית המין האנושי, על השורדים בא מבול. הובא הקץ על המין האנושי. קלווין כהן (שם אוקסימורוני מובהק), שהוא פלאונטולוג (חוקר יצורים ומאובנים שלפני התקופה הגיאולוגית הנוכחית) ובנו של רב (עוד אוקסימורון), היה באותה עת בצוללת המחקר שלו במעמקי האוקיינוס, וכך ניצל באופן מקרי מהפיצוץ האטומי ומהמבול שבא לאחריו, ואשר על כן הוא השורד היחיד של המין האנושי. אלוהים מתגלה לקלווין כהן, ומבהיר לו לאחר משא ומתן קצר שסיומו של המין האנושי הוא דבר חתום וסגור: "לחופש עשיתי את האדם, אבל חירותו, שהשתמש בה לרעה, היא שהשמידה אותו. כללו של דבר, הרע הכריע את הטוב. את המבול השני, זה השוכך עכשיו על הארץ המבוקעת, אותו הביאו על עצמם. לא על פי בריתי חיו. לכן נתתי להם לחסל את עצמם. את דרך החיסול המציאו הם עצמם, ואני הסבתי את עיני". באשר לכהן עצמו, צר לו לאל, אך הוא בסך הכל טעות זניחה של המקרה, "קורים דברים שכאלה", ועל כן לא נותר לו אלא להתקין את עצמו למיתה, "ואלוהים סגר בנקישה את הסדק שבענן... ירדה עלטה קרה... לבדו היה קלווין כהן, אובד ונידח. כשזקף את ראשו כמעט שבר השקט את מפרקתו" (עמ' 10-12).

קלווין כהן לא נמצא לבד בספינה, מתברר שנמצא שם גם שימפנז קטן שהיה שייך למדען גרמני, ושהודות למתקן מיוחד שהתקין לו החוקר בגרונו, הוא מסוגל לדבר. לאחר ימים של טלטלות וסחף אקראי הספינה מגיעה לאי כלשהו, ובהתכתבות מובהקת עם רובינזון קרוזו, יורד כהן לאי ומנסה לכונן ציוויליזציה חדשה. אך בניגוד לקרוזו האופטימי, המעשי והאינדיוידואליסט, שמכונן מעצמה כלכלית, שלא נאמר קפיטליסטית, של האדם המערבי, היחיד. כהן הוא אינטלקטואל שמנסה לכונן קהילה אוטופית, משכילה, מוסרית, מאורגנת ומחוקקת, שאולי תוכל להחליף את האדם האבוד והכושל. להפוך את האדם האחרון לאדם הראשון. האמנם? הספר מתכנס ומקבל תפנית עזה ונוקבת לקראת סופו ממש, עם כמה סצינות קשות לקריאה. נראה כי שני העמודים האחרונים, הם שיאו של הספר, שלכל אורכו מתכתב עם הסצינה התנכי"ת החד פעמית הזו, ואפשר שהמשפטים האחרונים ממש הם משפטי המפתח החידתיים של כל הספר.

לא אאריך יותר, אבל את הספר הזה אין טעם לקרוא כקריאה פשטנית של ספר הישרדות אפוקליפסי, ועל אף שזהו ספר לא קשה לקריאה, עם מימד הומוריסטי, כאמור, ואף משעשע, מדובר במסווה מתוכחם, שכן זהו אחד הספרים הקשוחים שנכתבו על המצב האנושי, על הגורל האנושי, כמו גם על יחסי אלוהים ואדם, נצרות ויהדות, מוסר וניהיליזם, ובעיקר על הניסיון האנושי האחרון, לכונן קהילה אוטופית. זהו גם הרומן האחרון של מלמוד, אקורד הסיום של יצירתו.

(כפי שכבר המליצו פה בעבר, לאחר קריאת הספר כדאי מאוד לשמוע את סדרת ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר על הספר הזה).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על חסד אלהים