ביקורת ספרותית על טסקה מאת אילנה רודשבסקי

---

מהי עלייה אם לא מכבסת מילים להגירה, לתקווה חסרת התקנה של עקירת השורשים והטמעתם בארץ חדשה וזרה. להחלטה הגורלית שהשלכותיה עלולות להשפיע לא רק עליך, אלא גם על צאצאיך, דורות על גבי דורות קדימה.

בלוויה של אמה, פיסות זיכרון החלו להציף את אלקה, תמונות שעד כה לא עיבדה החלו להגיח בזו אחר זו, מתהומות הנשייה – ילדותה בליטא טרם פירוק ברית המועצות, ההגירה בשנות השבעים עם הוריה, תהליך ההשתלבות של כל אחד מהם בחברה הישראלית, מעברי הדירה האובססיביים עד ההשתקעות במחוז ימית בצפון סיני, העקירה השנייה והשלכותיה, אובדן הבית החיות והמשפחה.

הסיפור מגולל את קורותיהם של מקס וסופי, ואלקה הנגררת לצדם. מקס וסופי אינם מכונים אמא ואבא על-ידי אלקה, בעלה של אלקה מכונה בדיוק כך, ואחיותיה נעדרות מהעלילה ברמה שגורמת לחשוש מאיזה אסון שפקד אותן. כל אלה מסייעים להמחיש את בדידותה של הדמות הראשית, והריק המשפחתי והקיומי שהיא חשה.

לא ברור האם מדובר במזל או גורל, אך עתיד משותף צפוי לכל המהגרים – עלייה לשם נפילה, ללא תלות בדמות העולה.
הספר מאזכר ארבעה מודלים של היקלטות בארץ החדשה – היטמעות, אינטגרציה, התבדלות ושוליות, בה המהגר סובל מאובדן עד כדי דחיקתו לשוליים. נדמה כי מקס ואנה חתרו להיטמעות ואינטגרציה (בהתאמה), אך מצאו את עצמם בסוף במודל האחרון. לראיה, מקס הפטריוט הציוני, הגה ופעל כחלוץ (כזה שלמד לדבר עברית לתפארת, יישב את הארץ והתגייס לצבא), אך כל אלה לא סייעו לו בסופו של דבר להגשים את מאווייו.

היצירה חידשה לי אודות הטבות העולים להם זכו בני העלייה הראשונה מברית המועצות (משכנתה נוחה, רכב פטור ממס וסיוע ברכישת רהיטים ומציאת עבודה), הטבות להם בני העלייה השנייה מברית המועצות (בשנות התשעים), כבר לא זכו. כך או כך, שני הדורות יצאו בשן ועין, תוך שהם נאלצים להשאיר מאחור זיכרונות, קריירה ומשפחה.

רודשבסקי כותבת בציניות ומורבידיות שהולמות את הסיפור, הערות האגב של דמותה, שנונות ומלאות תובנה. החינוך הסובייטי על מעלותיו ומגרעותיו נוכח ביצירה, כמו גם המורשת והערגה. השוני במערכות היחסים של הדמות הראשית כלפי כל אחד מהוריה, ניכר, גם אחרי לכתם. היעדר הדיאלוגים מייחד את הכתיבה, כמו גם ציורי הלשון, ובהם ההקבלה המפעימה בין העולים ושיחי המדבר.

מעניין מה חשבו לעצמם ניצולי ברית המועצות הקומוניסטית, כשמצאו עצמם פתאום משתקעים בישראל דווקא בקיבוצים השיתופיים.
אני לא בטוח אם יש דבר הרסני יותר עבור מהגרים וילדיהם מאשר לעקור את ביתם ממקום למקום, אפילו אם זה במדינת היעד המיוחלת.

דמותה של אלקה מצטיירת כאפתית ופסיבית כלפי חוץ, אך מבפנים חיבוטי הנפש מייסרים אותה. אלקה יורשת מהוריה את סינדרום העולה, ומתקשה גם היא למצוא מקום לו תוכל לקרוא בית, בביטחון ובהשלמה.

מותו של אדם קרוב הוא זמן לחשבון נפש, לפתוח פצעים ולשאול שאלות, גם אם כביכול מאוחר מדי. הזדמנות לדיאלוג עם הנפטר, שכולו מונולוג עצמי שיכול בסופו של דבר לסייע בעיבוד והתפייסות עם האובדן.
אלקה נותרה עם כל השאלות שמעולם לא שאלה את הוריה - מה גרם להם לעזוב? להעדיף אנשים שלא הכירו על פני חברים שגדלו איתם? דירות שיכון דחוסות על פני חיק הבית, המורשת והמשפחה? הם חשבו בכלל מה עלולות להיות ההשלכות עבורם ועבורה?

פרשת הדרכים של הוריה, הייתה החלטתם להגר, ופרשת הדרכים של אלקה, הניסיון להתחקות אחר עברם, וכך גם אחר העבר, ההווה והעתיד שלה, בתקווה להתפייס איתם.

מסמך ספרותי חשוב על הקשר בין הגירה ונדודים,
על גלות, בדידות וגעגועים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על טסקה