אני לא כותבת סקירה על כל ספר שאני קוראת. בדרך כלל אני נהנית להמליץ על ספרים שקראתי ואהבתי, אבל יש גם מקרים אחרים ששווים בעיניי סקירה: ספרים בעלי פוטנציאל שנכזב, אזהרות קריאה לשירות הציבור (כי אני אדם של נתינה) וספרים שהם חשובים ובעלי ערך ספרותי והיסטורי.
כאשר אני כותבת סקירה, אני אוהבת לנסות ולעורר את סקרנותם של קוראיה. ובכן, מה הייתם חושבים אילו אמרתי לכם שהרומן "הנסיכה דה קליו" נחשב לרומן ההיסטורי והפסיכולוגי הראשון בתולדות ספרות המערב? שהוא נכתב על אישה בידי אישה? שהוא פורסם ב-1678? שהוא מתרחש בחצרו הססגונית והדקדנטית של אנרי השני, מלך צרפת (1519-1559)? שהוא מספר על רומן חצרוני פתלתול, עגום ושובר לב (למי שיש לב, כמובן. לא אחת כמוני)?
אני לא זוכרת מתי שמעתי על הספר בפעם הראשונה, אבל האזנה להרצאה שנתן עליו ד"ר הנרי אונגר, עוררה את סקרנותי. הרומן הקצר אך המורכב הזה מספר על בת אצולה, מחונכת היטב ואינטליגנטית, אשר מתחתנת עם אחד ומתאהבת באחר. את העלילה נוטעת הסופרת, כאמור, בחצר האמיתית למדי של המלך אנרי השני באמצע המאה ה-16, והדמויות הראשיות מוקפות בדמויות היסטוריות, כגון דיאן דה פואטייה, פילגש המלך, קתרינה דה מדיצ'י, המלכה, מרי סטיוארט, המלכה יורשת העצר, המלך כמובן, משפחת דה גיז, ועוד ועוד. בצד פיתולי עלילה שהם כנראה בלתי נמנעים בסוגה הזאת, אנחנו גם מתוודעים למבנה החצר ולאינטריגות האמיתיות והבדיוניות שמתרחשות בו.
גילוי נאות: אני לא משתגעת על סוגת הרומן ההיסטורי, וכאשר הוא מערב בדיה עם מציאות, הוא חשוד בעיניי עד שיוכח אחרת; אך מכיוון שמרכז ההתרחשות ברומן זה הוא פנימי, ומכיוון שהדמויות ההיסטוריות מוזכרות לעתים רחוקות בשמן האמיתי והן לא יותר מדמויות תפקודיות במהותן, יכולים הקוראים להתרכז בדמויות הראשיות הבדיוניות (יש להניח), באישיותן המורכבת ובנפתולי רגשותיהן שהם המרכז והלב של הסיפור.
ספר זה עשוי לקסום בעיקר לקוראים ולקוראות צעירים (אך היכן הם, אותם צעירים עדיני נפש וסקרנים שיכולים לקרוא ספר שכזה בלב נקי?!). הוא מתאר חצר תככנית, גדושת סיפורי אהבהבים, חילופי זוגות, סודות והלשנות ומכתבים שנעלמים וצצים מחדש במקום הלא נכון. יש בו אישה טהורת לב, אוהבת ונאהבת, שבאופן טרגי דווקא חינוכה המושלם ומוסריותה הגבוהה הם שגורמים לה לאומללות אין-קץ; יש בו תובנות מעניינות ומקוריות לזמנן לגבי מהות רגש האהבה והנישואין.
אך, אבוי! אני שנולדתי כ-300 שנים לאחר פרסום הרומן, בת המאה ה-20, צינית, לא צעירה, שקראה דבר או שניים בימי חייה ועברה את השבת המשוקצת של ה-7/10/2023 – קשה היה לי להנות מהספר הזה כפי שאולי ראוי היה לו שייהנו ממנו: התקשיתי לעקוב אחרי תיאורי האצילים בחצר המלך, קשרי המשפחה שלהם ותפקידיהם, ופתלתולי קשרי האהבים שלהם נראו לי ריקניים ודקדנטיים באופן דוחה. העלילה הפנימית של הספר, לעומת זאת היתה מעניינת הרבה יותר והעניקה לי חומר למחשבה, אף על פי שהתקשיתי להפיל את חומת הציניות שלי כדי לספוג אותה כנדרש.
בסיכומו של דבר, הייתי ממליצה בראש ובראשונה לקרוא את הספר בהקשר ההיסטורי של תולדות ספרות המערב. ישנו תרגום חדש יותר של בני ציפר, שיצא ב-2022 בהוצאת אפיק, וייתכן שהוא ידידותי יותר לקורא מתרגומו של לוריא, שהוא לא קל ומעט מסורבל לקריאה.
הספר בהחלט לא שווה לכל נפש, ולא מתאים לכל מצב רוח. אם אתם מסוגלים להשעות לשעות ספורות את האקטואליה ואת משא המאות שחלפו מאז פורסם הרומן, ולהתמסר אליו בלב פתוח ותמים, ייתכן שתהנו ממנו יותר ממני.










![אבות ובנים [מהדורת דביר - 1994]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1002370.jpg)







![35 במאי [מהדורת 1984]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers32/324314.jpg)