לפני עשרים שנה הרבו להשמיע ברדיו שיר סטלנים אמריקאי שהפזמון החוזר שלו היה: because I got high, וכשקראתי את הספר ביוטופ המנגינה שלו הזדמזמה אצלי בראש, אבל עם מילים שונות.

רציתי לקרוא רומן אבל אין עלילה
ביקשתי ליהנות מרומן אבל אין עלילה
חפצתי לקרוא רומן אבל אין עלילה
אין עלילה, אין עלילה, אין עלילה (לה לה לה לה לה)

(מכאן ספוילרים) ז'וזף שימל, הוא רווק בן חמישים, כפי שרומז האפוסטרוף בתחילת שמו הוא בן בית בתרבות הצרפתית, ואף מצא בעבר את פרנסתו בהוראה בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה. עכשיו הוא מובטל, ומלבד דירה בצנטרום הגועש של תל אביב - אבן גבירול פינת שדרות שאול המלך, כלב תחש שמוציא אותו לטיולים, וכל מיני שמונצעס עתיקים שהוא מכנה 'שכיות חמדה', אין לו דבר בעולם. הוא מכלה את זמנו בתצפיות על ההומלסים והנרקומנים שסובבים ברחוב, בעישון סיגריות גולואז ובמירוק אינטנסיבי של שכיות החמדה שבביתו, מה יש לומר, הבן אדם חי על הקצה.
האקספוזיציה הארוכה מדי מסתיימת כשמר שימל מבחין שמצב העו"ש שלו בכי רע ומוצא עבודה במשרד שמנוהל ע"י עורכת דין לבקנית והג'וב שלו הוא לרכך את הנחיתה וההתאקלמות עבור עולים חדשים מצרפת. בהמשך נטפל אליו יזם -נוכל-מניפולטור בשם דביר שהם שמנסה לגייס אותו ואת ממונו לכל מיני מיזמים מפוקפקים שבהם הוא מעורב. חוץ מזה, כמו אל מתוך המכונה נופלת לידיו של ז'וזף ירושה מכובדת עד מאוד. סבתו המנוחה הורישה לו בית, שהוא למעשה טירה זוטא, בעיירת חוף גדושת תיירים (בעיקר יפנים) בנורמנדי.

זו, בגדול עלילת הרומן, נטולת קונפליקטים והתרות, שמסתיימת בקול ענות חלושה. כמו כן, במהלך הקריאה צצות שאלות ותמיהות עליהן המחברת אינה עונה. למשל, למה עזב שימל את דירתו ברחוב דניאל מוריץ בנווה אביבים, אואזיס שקט מלא גינות פורחות, ועקר אל לב המדמנה, הפיח ושאגות כרוזי האוטובוסים של מרכז העיר? מדוע לא מוסבר חוסר החשק המיני המופגן שלו - גבר נאה עם שיער שופע, בעל שליטה מלאה בשפת האנפופים והניאופים - שאינו כמה לחברת אישה?

בקריאה עלו, כמו מאליהן, השוואות בלתי נמנעות לשני ספרים אחרים. הראשון הוא "דולי סיטי" של קסטל בלום עצמה. מהברק, השנינות, ההומור המטורף וכל הסוכריות המתפוצצות של יצירתה המוקדמת, לא נשאר כמעט זכר בביוטופ. השני הוא "החמדנים", שגם גיבורו הוא פרנקופיל ערירי שענייני ממון מרבים להעסיק אותו, אך כאן מסתיים הדמיון. בנימין בובק טורף את החיים. חברים, פאבים, מעדנים ומשקאות חריפים לרוב, וגם עלמה צעירה שכמו אבישג השונמית, מחממת את לילותיו ותו לא. לעומתו ז'וזף שימל הוא אדם בלי חברים, בלי בת זוג, בלי תחביבים והנאות, מלבד ההנאה שבצפייה על ההומלסים ברחוב שמזכירים לו שיש אנשים עם צרות גדולות יותר משלו.

כמו בדולי סיטי, גם בביוטופ, איבתה של קסטל בלום למתנחלים מבצבצת ומגיחה מבין השורות, באופן מודע, לא מודע או מודע למחצה - לא לי לקבוע. עמיתיו של ז'וזף בעמותה המסייעת לעולים מצרפת נקראים בפיו "השומרונים" בהתאם למקום מגוריהם. השומרונים מחרבים לשימל את מסיבת הפאר שעורכת המנהלת הלבקנית לעובדיה, כשהוא נדרש לצאת ולקנות להם תקרובת כשרה במקום החזרזירים והחסילונים האסורים עליהם. מלבד זאת, דביר שהם, היזם המפוקפק שעוקץ את ז'וזף בנכליו, מתגורר במעלה אדומים (שהיא, אגב, לא ההתנחלות הגדולה ביותר, אלא מודיעין עלית, גברת קסטל בלום) ואם יורשה לי ניתוח ספקולטיבי קטן, הוא מייצג את "מדינת יהודה" (הנכלולית, המשיחית, המושחתת וכו') שבמתק לשון ובמניפולציות גוררת את "מדינת ישראל" (הטובה, התמימה, הישרה, שמיוצגת ע"י מסייה ז'וזף התם שלא מוכן שכף רגלו תדרוך בשטחים ר"ל) לתהום. נו שוין, זכותה של המחברת לשנוא כאוות נפשה, אבל שלא תתפלא שהיא מקבלת רק שלושה כוכבים! (לא בגלל האיבה להתנחלויות, אלא כי מדובר בספר בינוני, גם אם קריא, בעל עלילה קלושה)

לפני עשרים שנה הרבו להשמיע ברדיו שיר סטלנים אמריקאי שהפזמון החוזר שלו היה: because I got high, וכשקראתי את הספר ביוטופ המנגינה שלו הזדמזמה אצלי בראש, אבל עם מילים שונות.

רציתי לקרוא רומן אבל אין עלילה
ביקשתי ליהנות מרומן אבל אין עלילה
חפצתי לקרוא רומן אבל אין עלילה
אין עלילה, אין עלילה, אין עלילה (לה לה לה לה לה)

(מכאן ספוילרים) ז'וזף שימל, הוא רווק בן חמישים, כפי שרומז האפוסטרוף בתחילת שמו הוא בן בית בתרבות הצרפתית, ואף מצא בעבר את פרנסתו בהוראה בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה. עכשיו הוא מובטל, ומלבד דירה בצנטרום הגועש של תל אביב - אבן גבירול פינת שדרות שאול המלך, כלב תחש שמוציא אותו לטיולים, וכל מיני שמונצעס עתיקים שהוא מכנה 'שכיות חמדה', אין לו דבר בעולם. הוא מכלה את זמנו בתצפיות על ההומלסים והנרקומנים שסובבים ברחוב, בעישון סיגריות גולואז ובמירוק אינטנסיבי של שכיות החמדה שבביתו, מה יש לומר, הבן אדם חי על הקצה.
האקספוזיציה הארוכה מדי מסתיימת כשמר שימל מבחין שמצב העו"ש שלו בכי רע ומוצא עבודה במשרד שמנוהל ע"י עורכת דין לבקנית והג'וב שלו הוא לרכך את הנחיתה וההתאקלמות עבור עולים חדשים מצרפת. בהמשך נטפל אליו יזם -נוכל-מניפולטור בשם דביר שהם שמנסה לגייס אותו ואת ממונו לכל מיני מיזמים מפוקפקים שבהם הוא מעורב. חוץ מזה, כמו אל מתוך המכונה נופלת לידיו של ז'וזף ירושה מכובדת עד מאוד. סבתו המנוחה הורישה לו בית, שהוא למעשה טירה זוטא, בעיירת חוף גדושת תיירים (בעיקר יפנים) בנורמנדי.

זו, בגדול עלילת הרומן, נטולת קונפליקטים והתרות, שמסתיימת בקול ענות חלושה. כמו כן, במהלך הקריאה צצות שאלות ותמיהות עליהן המחברת אינה עונה. למשל, למה עזב שימל את דירתו ברחוב דניאל מוריץ בנווה אביבים, אואזיס שקט מלא גינות פורחות, ועקר אל לב המדמנה, הפיח ושאגות כרוזי האוטובוסים של מרכז העיר? מדוע לא מוסבר חוסר החשק המיני המופגן שלו - גבר נאה עם שיער שופע, בעל שליטה מלאה בשפת האנפופים והניאופים - שאינו כמה לחברת אישה?

בקריאה עלו, כמו מאליהן, השוואות בלתי נמנעות לשני ספרים אחרים. הראשון הוא "דולי סיטי" של קסטל בלום עצמה. מהברק, השנינות, ההומור המטורף וכל הסוכריות המתפוצצות של יצירתה המוקדמת, לא נשאר כמעט זכר בביוטופ. השני הוא "החמדנים", שגם גיבורו הוא פרנקופיל ערירי שענייני ממון מרבים להעסיק אותו, אך כאן מסתיים הדמיון. בנימין בובק טורף את החיים. חברים, פאבים, מעדנים ומשקאות חריפים לרוב, וגם עלמה צעירה שכמו אבישג השונמית, מחממת את לילותיו ותו לא. לעומתו ז'וזף שימל הוא אדם בלי חברים, בלי בת זוג, בלי תחביבים והנאות, מלבד ההנאה שבצפייה על ההומלסים ברחוב שמזכירים לו שיש אנשים עם צרות גדולות יותר משלו.

כמו בדולי סיטי, גם בביוטופ, איבתה של קסטל בלום למתנחלים מבצבצת ומגיחה מבין השורות, באופן מודע, לא מודע או מודע למחצה - לא לי לקבוע. עמיתיו של ז'וזף בעמותה המסייעת לעולים מצרפת נקראים בפיו "השומרונים" בהתאם למקום מגוריהם. השומרונים מחרבים לשימל את מסיבת הפאר שעורכת המנהלת הלבקנית לעובדיה, כשהוא נדרש לצאת ולקנות להם תקרובת כשרה במקום החזרזירים והחסילונים האסורים עליהם. מלבד זאת, דביר שהם, היזם המפוקפק שעוקץ את ז'וזף בנכליו, מתגורר במעלה אדומים (שהיא, אגב, לא ההתנחלות הגדולה ביותר, אלא מודיעין עלית, גברת קסטל בלום) ואם יורשה לי ניתוח ספקולטיבי קטן, הוא מייצג את "מדינת יהודה" (הנכלולית, המשיחית, המושחתת וכו') שבמתק לשון ובמניפולציות גוררת את "מדינת ישראל" (הטובה, התמימה, הישרה, שמיוצגת ע"י מסייה ז'וזף התם שלא מוכן שכף רגלו תדרוך בשטחים ר"ל) לתהום. נו שוין, זכותה של המחברת לשנוא כאוות נפשה, אבל שלא תתפלא שהיא מקבלת רק שלושה כוכבים! (לא בגלל האיבה להתנחלויות, אלא כי מדובר בספר בינוני, גם אם קריא, בעל עלילה קלושה)