ביקורת ספרותית על ביוטופ מאת אורלי קסטל-בלום
ספר טוב

---

לפני כשנה הלכתי למפגש עם אורלי קסטל בלום ואתגר קרת לרגל 30 שנה ליציאת ספריהם "דולי סיטי" ו"צינורות". במפגש אורלי סיפרה שהיא למדה ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב במגמת ביולוגיה אצל המורה המיתולוגי עמי ברנשטיין. היות שגם אני חלקתי איתה את החווייה הזו, שכללה סיורי "ביוטופ" עם עמי ברחובות תל אביב המפוייחים והמלוכלכים למדי של שנות ה 80' הסתקרנתי מאוד לקרוא את הספר הנושא את השם המבטיח "ביוטופ". יתרה מזאת, על העטיפה מופיע הבית הצר של האמן האוסטרי ארויין וורם, אשר מוצג כעת במוזיאון תל אביב, אבל בחצר הפנימית ולא תקוע על חומה. המוצג הזה עורר בי רגשות רבים ואף יצרתי שני קולאז'ים משלי בהשראתו, צירוף המקרים הזה של שני חיבורים אישיים שלי לספר עוררו את סקרנותי וגרמו לי לקדם אותו ברשימת הקריאה שלי.

ועכשיו לספר, קסטל בלום כותבת ביוטופ על מרכז תל אביב הישן והיצורים המאכלסים אותו באותו שיוויון נפש של תלמיד לביולוגיה. במרכז המחקר יצור שמותאם לחלוטין לסביבתו, מרצה לשעבר בחוג לתולדות צרפת, שחי מחסכונותיו ונוהג לצפות בסביבה מחלון המטבח שלו תוך כדי עישון סיגריות גולואז בלונד. למרצה במיל כלב קטן, אוספים גדולים, ושלל אבחנות מדוייקות על הסביבה הפיזית והחיים בה. הוא מכיר באופן אישי את כל ההומלסים והנרקומנים הנוהגים להתגודד בצומת מול חלונו ויש לו עניין רב בתחזוקת בריכת הנוי של מגדל המגורים החדש והיוקרתי שנבנה מול ביתו.

עקב חוסר במשאבים גיבורנו המשמים למדי מוצא עבודה כיועץ קליטה לעולים חדשים מצרפת, אילוץ מצער המפגיש אותו עם טורף עירוני מסוכן, נוכל הנדל"ן המצוי, והסייד קיק שלו, עורכת הדין חסרת המעצורים, מהמפגש הזה באופן צפוי למדי ידידנו ייצא בשן ועין. אך כפי שלא אהבנו אותו בהתחלה אנחנו לא מצטערים עליו במיוחד בסוף. קוראים וקוראות רבים מצאו את הספר משעמם, בעיניי הוא ציני, גדוש בהומור שחור, אבחנות חדות ותיאורים תל אביביים שיידברו אולי יותר לתל אביבים ותל אביביות בהווה ובעבר (כמוני למשל, הגולה בגבעתיים, זה שנים רבות) לכן אולי השתעממתי פחות והתחברתי יותר לסוג המסויים הזה של יובש + עוקצנות = מרירות.

לסיכום, מרגיש כמו חמסין בתל אביב כפי שנחווה באטובוס ללא מזגן.

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על ביוטופ