#
אני מתערבת שלליאן מוריארטי יש לפחות אחות אחת. תיאוריה את התנהגות האחיות כל כך מדוייקים ואמינים... אני נטולת אחיות (יש לי רק אח קטן אחד. למעשה הוא גדול ממני בכל מובן, אבל עדיין הוא אחי הקטן). שאפתי לאחות באופן כמוס מרגע שהתבגרתי, והמשכתי לשאוף לזה גם כשהמציאות המקצועית שלי הוכיחה שאחיות זה הכי לא דבש, וכדי לגדול עם אחיות רצוי לגדל חוש מיוחד לניווט בשדות מוקשים.
כתוב שזה ספרה הראשון של מוריארטי. קראתי כמה – מן הסתם מאוחרים ממנו – והמסקנה שלי היא שהיא אלופה בכתיבת ספרי אסקפיזם נטול בושה, בלי לרדד מדי את המסרים שלה, בלי לזלזל באינטליגנצייה של הקוראים ובלי לגייס קוביות בבטן. מוריארטי כותבת על נשים ממעמד בינוני בפרוורי סידני, שעושות מה שעושות נשים מאותו מעמד בפרוורי ברמינגהם, מרסיי או רעננה, דהיינו – מנסות להפוך את חייהן לנוצצים ומשמעותיים כמו באינסטגרם של אלה שהן עוקבות אחריהן. הן מתמודדות עם הקשיים שנוחתים עליהן בלי הכנה מוקדמת – למרות שאת אותם קשיים הן מכירות היטב מעתונות וסרטים. הקשיים שמוריארטי כותבת עליהם הם מלאכת מחשבת של אמינות, מינון דרמטי שפוי ויכולת להעמיד את הקורא(ת) במצב בו היא שואלת את עצמה "מה אני הייתי עושה במצב הזה?"
הסיפור הוא על שלישיית בנות. שתיים מהן בלונדיניות זהות ואחת סתם ג'ינג'ית שובת-לב. הן בנות שלושים וקצת, יפהפיות אבל לא מתעסקות בזה. חיי היומיום שלהן מלאים אירועים, רובם במשקל נוצה, והסיפור האמיתי הוא על התמודדותם עם העובדה החריגה שהן שלישיה ואנשים מודדים אותן לפי עובדה זו. מפעם לפעם יש עמוד המתאר התייחסות של זרים להיתקלות עם הבנות בכל מיני גילים. לעניות דעתי אלה קטעים מיותרים ובעיקר מופרכים, שנועדו רק לעבות את הטקסט. מי זוכר אחרי יומיים פגישה מקרית עם שלוש ילדות/נערות/נשים זרות לו?
הסיפור אסקפיסטי, כתוב היטב והופך דפים (ביטוי מאוס) לא בגלל חשיבות הדברים המתוארים בסיפור, אלא הדרך בה הם כתובים ומתארים חיים של זרות שנראים דומים מאד לחיים שאנחנו מכירים. ובמשפט – מוריארטי יודעת לכתוב אסקפיזם שווה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
