****
טוב, ספר שכותרתו ״מנהרות״... לא בדיוק האסקפיזם האולטימטיבי, הא?
אנא האמינו לי כשאני כותב שלא הקדשתי לשם הספר מחשבה מעמיקה כמעט בכלל, ולקחתי אותו מהספרייה רק בגלל שהייתי סקרן לקרוא אותו, גם כי אני מכיר את רותו מודן על רקע מקצועי (שנינו לימדנו במקביל בבצלאל, כשעוד לימדתי שם) וגם כי קראתי לאחרונה שמודן נתבעה לדין לפני מספר חודשים על רקע שימוש שעשתה לכאורה בדמויות אמיתיות לצורך כתיבת הספר. מרתק ומשונה.
אבל תכל׳ס לקחתי את הספר כי זה קומיקס למבוגרים, ואת הספרים הקודמים שלקחתי בספרייה - משהו של דיוויד פוסטר וואלאס ועוד משהו שהיה נראה מתאים, לא הצלחתי לקרוא יותר מכמה עמודים. טווח הקשב שלי הצטמצם מאז השבעה באוקטובר במידה כזאת שאפילו רילז קצרצרים מאתגרים אותו. קומיקס למבוגרים, אם כן, היה נראה כמו בחירה סבירה למרות שמו המטרגר בדיעבד.
אני מחבב מאוד את רותו וחושב שהיא אדם נבון וחד מחשבה, וגם האיורים שלה עשויים בהתאם, בקו וסגנון ייחודיים לה, וטרנדיים במידה הנכונה. הספר לא דורש יותר מדי התעמקות, מה שהתאים לי מאוד.
״מנהרות״ הוא אכן קומיקס (טוב, רומן גרפי) שמיועד למבוגרים. התוכן שלו לא ילדותי, לא מתיילד, והוא עוסק בנושאים ״רציניים״ - מאבקי יוקרה פוליטיים בין ארכיאולוגים, סכסוכים משפחתיים, יחסי יהודים-ערבים, שטחי איי בי וסי, יש בו מתנחלים, אנשי צבא, הומואים, פרופסורים, מחבלים, ילדים, בעלי חיים ועוד דמויות רבות ומגוונות. הסיפור שלו מעניין למדי, נע על המנעד שבין המשעשע, לפוליטי, למותח, האיורים טובים ו״פתורים״ יפה מבחינת החלוקה המסורתית לריבועי קומיקס וגם השבירה שלהם פה ושם. מאידך, הרגשתי שדווקא הפורמט שיחרר את רותו מהצורך להעמיק, הן מבחינת הדמויות והן מבחינת הסיפור עצמו, כי אילו הרומן הזה היה ״רגיל״, ועשוי רק מטקסט, לא היה בו כמעט כלום. נראה שרותו סומכת עלינו שנבין דרך הציורים את כל הסיפור, שמתגולל לאורך הספר באופן סכמטי ושלדי למדי, וכך מאבד כמעט לגמרי את המימד הרגשי. הקורא ממשיך ומעלעל בספר במהירות, אולי אפשר פוטנציאלית לעצור ולהעמיק בריבוע כזה או אחר, אבל בשביל מה? יותר מעניין לדעת ״מה קרה הלאה״ ולא מה הרגישה דמות X או דמות Y, ואפילו לא מה מרגיש הקורא. הייתור הזה עומד בעוכרי הספר, כי אז החווייה שהוא מייצר היא אולי לא רעה, אבל חלולה.
****


















